לא כל פרסום פוגעני ברשתות חברתיות מצדיק מתן צו למניעת הטרדה מאיימת (פסק-דין, מחוזי נוף הגליל-נצרת, השופט אסף זגורי, 27.11.2024):
העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בנוף הגליל–נצרת [ה"ט 1165-10-24], בהליך לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב–2001, בגדרו ניתן צו למשך 6 חודשים המורה למערערת להסיר פרסומים שהפיצה על המשיבות ברשתות החברתיות, ולהימנע מכל פרסום נוסף. המשיבה 1 היא בעלת גן ילדים והמשיבות הנוספות עבדו כסייעות בגן. המשיבות פנו לביהמ"ש בשל הקלטה שנערכה בגן ובטענה כי המערערת השתמשה בפרופיל פיקטיבי ב"פייסבוק" לפרסם טענות להתעללות בגן, באופן שקרי. ביהמ"ש השלום קבע, בין היתר, כי הפרסום של הפוסט בפייסבוק מצד המערערת הוא הטרדה מאיימת. מכאן הערעור.
נפסק: יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק-דינו של ביהמ"ש קמא בכל הנוגע לצו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגד המערערת. ביהמ"ש קמא מיקד נכונה את השאלה המרכזית שהיתה טעונה הכרעה, והיא האם פרסום ההקלטה מהגן היא הטרדה מאיימת, וכאשר קבע כי ההכרעה בשאלה אמורה להיעשות במסגרת הליך אחר, לפי חוק איסור לשון הרע או לפי חוק הגנת הפרטיות. לא היה כל מקום להעניק למשיבות סעד כלשהו מכוח חוק הטרדה מאיימת. אלא שלאחר שהכריע בסוגיית פרסום ההקלטה, החליט ביהמ"ש קמא להידרש גם לשאלת פרסום הפוסט בפייסבוק על ידי המערערת. לא מדובר על פרסום ההקלטות, אלא על פרסום פוסט אנונימי, שאין בו כל התייחסות לשמות הגן או הגננות והוא פורסם ככל הנראה על ידי המערערת. לא ברור מדוע מצא ביהמ"ש קמא לנכון להידרש לפרסום הפוסט. לצורך הקביעה שפרסום הפוסט הוא הטרדה מאיימת המצדיקה מתן צו הפוגע בחופש הביטוי, היה על ביהמ"ש לקבוע פוזיטיבית כי מדובר בפרסום פוסט שהוא הטרדה מאיימת של המשיבות וכן כי מדובר בפרסום חוזר, שרק אם יינתן צו מתאים לפי החוק, ניתן יהיה להגן על שלומן, פרטיותן וכבודן של המשיבות. לא נערך דיון ממצה שכזה בפסק הדין מושא הערעור.
קיים מתח מתמיד בין פרסום לשון הרע שפוגע בשלוות חייו, בשמו הטוב ובפרטיותו ובכבודו של אדם, לבין שאלת מניעת הפרסום באמצעות צווים מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת. חוק מניעת הטרדה מאיימת הוא חוק שמקל מאוד בכניסה לתחולתו. פרסום פוסט בפייסבוק שיש בו השמצות ופגיעות בשם הטוב של אדם הוא הטרדה מאיימת ועל כן, לכאורה, על נקלה ניתן היה להסכים עם קביעת ביהמ"ש קמא. "לכאורה" משום שהפסיקה ראתה לנכון לצמצם משמעותית את המקרים בהם יינתנו צווי מניעת הטרדה מאיימת כאשר ההטרדה היא פרסום לשון הרע או פרסום פוגעני אחר. נדרש כי מדובר יהיה בפרסום פוגעני של ממש מחד גיסא וכי קיים צפי שללא מתן צו מניעת הטרדה מאיימת עלול המפרסם/הפוגע להמשיך לפרסם פרסומים פוגעניים שכאלה. הפסיקה מזהירה מפני מסלול עוקף חוק איסור לשון הרע. לאור חשיבות חופש הביטוי ועל מנת למנוע עקיפה של הליכים על פי חוק איסור לשון הרע, נקבע כי לא כל פרסום פוגעני יצדיק מתן צו למניעת הטרדה מאיימת, שכן בדרך כלל התרופה לפגיעה בשם הטוב היא כספית, ולא באמצעות מניעה מוקדמת. עם זאת, הפסיקה אינה סותמת את הגולל על אפשרות שימוש בחוק למניעת הטרדה מאיימת למניעת פרסום פוגעני או פרסום לשון הרע.
ביהמ"ש קמא כלל לא נדרש לשאלת ומידת החזרתיות של הפרסום הנטען על ידי המערערת והסתפק בשאלה אם הוא עשוי להשפיע ולפגוע במשיבה. הוא לא קבע שמדובר במצב קיצון, חריג ויוצא דופן ולא קבע שאי-מתן הצו עלול להביא לפגיעה בשלוות חייהן ושמן הטוב של המשיבות. לא ניתן היה להסתפק בבחינה המצומצמת שנערכה בעניין פרסום הפוסט לצורך מתן צו למניעת הטרדה מאיימת. נוסח הצו שניתן, האוסר על המערערת "כל פרסום נוסף" הוא כוללני, בלתי מסויג ובלתי מתוחם וככזה יש בו כדי לפגוע באופן בלתי מידתי בזכויותיה ובכלל זכותה לחופש הביטוי. הערעור התקבל במובן זה שהצו שניתן נגד המערערת, הוראה בדבר מחיקת פרסום, וצו מניעת כל פרסום נוסף בכל הרשתות, מבוטלים.