דחיית בקשה לשמיעת עדות התובעים בהיוועדות חזותית (החלטה, אזורי לעבודה ת"א, השופטת אסנת רובוביץ-ברכש, 14.11.2024):

העובדות: בקשת חלק מהתובעים לשמיעת עדותם בהיוועדות חזותית (Video Conference), בטענה כי גורשו מישראל או שאין בידם רישיון שהייה, ולפיכך אינם יכולים לחזור לישראל. הנתבעות התנגדו לבקשה.

נפסק: סמכות ביהמ"ש להורות על גביית עדות במשפט מחוץ למדינה קבועה בסעיף 13(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בפסיקה התוו 3 כללים המנחים את בתי המשפט בבקשה אם להתיר גביית עדות לפי סעיף 13(א): פניית המבקש לביהמ"ש נעשתה בתום לב; יש בידי העד למסור עדות שהיא רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת; קיימת סיבה טובה המונעת את בואו של העד מחוץ לארץ והופעתו לחקירה בבית המשפט בישראל. הליך גביית עדות בהיוועדות חזותית הוסדר בתקנה 72(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה במשפט העבודה. אכן, גביית עדות מחוץ לכותלי ביה"ד היא בבחינת החריג לכלל, ובצידה חסרונות רבים, לרבות הפגיעה ביעילות החקירה הנגדית. דרך המלך היא חקירת בעלי הדין והעדים באולם ביה"ד. 

התובעים הם שיזמו את ההליך ואין חולק כי עדותם רלוונטית וחיונית לבירור המחלוקת. לא ברור מדוע המבקשים המתינו עם הגשת בקשתם למועד סמוך לדיון ההוכחות, למרות שעולה מבקשתם כי עזבו את הארץ לפני תקופה לא קצרה. הבקשה גם אינה עומדת בכל הפרמטרים הקבועים בתקנה 72. התובעים לא תמכו את יסודותיה העובדתיים של בקשתם בתצהיר כדין ולא כוללת כל התייחסות לשאלה האם יש מניעה 'מבחינת מדינת החוץ לשמיעת עדות בדרך זו בתחומה'. מדובר במבקשים שהם יוזמי ההליך המשפטי. על התובע, כמי שבחר לפתוח את ההליך, מוטלת ביתר שאת החובה לעשות כל שלאיל ידו על מנת להתייצב לדיון ולמסור את עדותו בין כותלי ביה"ד. הבקשה נדחתה.