הצעת עבודה היא "דבר פרסומת" לפי חוק הספאם (פסק-דין, תביעות קטנות עכו, הרשמת עינת דינרמן):
העובדות: התובע טען כי הנתבעים, חברת משאבי אנוש ומנהלה, שיגרו אליו 45 הודעות פרסומת בדוא"ל ובמסרונים, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען כי מעולם לא היה בקשר עם הנתבעים, שאף התעלמו מבקשותיו להסרה. הנתבעים טענו כי התובע פעל שלא בתום לב שכן יכול היה ללחוץ על כפתור ההסרה, אך בחר שלא לעשות כן כדי להגיש תביעת סרק. הנתבעת טענה עוד כי אינה "מפרסם", שכן היא אינה מקבל כל תשלום ממועמדים עבור השמתם בעבודה.
נפסק: התובע הוכיח כי הנתבעת שלחה לו כ-27 הודעות פרסומיות בדוא"ל וכ-18 מסרונים לטלפון הנייד. ההודעות מעודדות את הנמען להשתמש בשירותיה כחברת השמה, למציאת עבודה. בשאלה האם הצעת עבודה היא "דבר פרסומת" קיימת מחלוקת. יש הסוברים כי מאחר והצעת עבודה מטיבה עם הנמען ואינה דורשת ממנו הוצאה, היא אינה "פרסומת", כפי שטוענת הנתבעת [עניין קרייתי - ת"ק 2865-04-16]. מנגד, יש הסוברים כי הצעת עבודה היא דבר פרסומת מאחר והיא מופצת כמסר מסחרי ומי ששולח את ההודעה מקבל תמורה כספית בדמות עמלה מהמעסיק ולכן פרשנות תכליתית מובילה לכך שיש לראות גם בהצעות עבודה כדבר פרסומת, כטענת התובע [עניין פורטל טרמינל - רת"'ק 27069-03-17].
במחלוקת הפוסקים דעת ביהמ"ש היא כי הצעת עבודה היא "דבר פרסומת" והנתבעת היא "מפרסם". הדבר עולה מתכלית החוק שהגדרתו רחבה וכוונתו להעניק הגנה לא רק למקרה בו ההודעה מכוונת לעודד הוצאת כספים, אלא אף למקרים המעודדים תעמולה, שאינם כרוכים בכל הוצאה כספית מצד הנמען. הדברים חלים ביתר שאת כאשר לנתבעת אינטרס כלכלי מובהק בביצוע הפרסום, לעודד את הנמען להימנות על מאגר לקוחותיה ולקבל בבוא העת עמלות או תשלומים ממעסיק שיתקשר עם הנמען הנמנה אף הוא על לקוחותיה, גם אם מדובר במטרה חיובית. התובע לא הסכים לקבל הודעות אלה וגם החריג בסעיף 30א(ג) לחוק אינו מתקיים. הנתבעת לא ציינה כי מדובר ב"פרסומת". התובע פעל ושלח הודעות רבות לנתבעת, הן בדוא"ל והן במסרונים, להסרתו מקבלת ההודעות, אך הושב ריקם. גם מכתב ההתראה ששלח התובע לנתבעת הוא הודעת סירוב.
הדרישה הדווקנית לחייב את התובע ללחוץ על קישור ההסרה, אינה דרישה כדין. הנתבעת הפרה את "חוק הספאם", זאת ביתר חומרה לאור הדרך הקלוקלת בה השיגה הנתבעת 1 את פרטי התובע, המנוגדים לחוק הגנת הפרטיות. הנתבעת 1 תפצה את התובע ב-350 ש"ח עבור כל הודעה, בשים לב לכך שמדובר בחברת השמה ובמטרה חיובית, ובסה"כ 15,750 ש"ח, יחד עם הוצאות בסך 750 ש"ח. לא הוכחה עילה לחיובו של הנתבע 2 באופן אישי והתביעה נגדו נדחתה. התובע יישא בהוצאות הנתבע 2 בסך 1,500 ש"ח.