המבקשת לא הוכיחה כי אחרים שלחו את המסרונים הפרסומיים (החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 18511-06-23], שקיבל את תביעת המשיבים לפיצוי עבור מסרונים פרסומיים שנשלחו בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המבקשת טענה כי לא שלחה את המסרונים, כי אין לה שליטה על משלוחם, וכי היא מפעילה פלטפורמה אינטרנטית באמצעותה יכולים משתמשים לרכוש כרטיסים לאירועים, שמשווקים מפיקים ועסקים. ביהמ"ש קמא קבע, בין היתר, כי המבקשת היא "מפרסם", כי הקישורים במסרונים הובילו לאתר הנתבעת, וכי אין מדובר באתר המספק רק מידע, אלא עוסק בשיווק ומאפשר רכישת כרטיסים. ביהמ"ש קמא הורה למבקשת לשלם למשיב הראשון 400 ש"ח (200 ש"ח לכל הודעה) ולמשיב השני 18,000 ש"ח (600 ש"ח לכל הודעה), בצירוף הוצאות בסך 500 ש"ח.

נפסק: דין בקשת רשות הערעור להידחות. רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש לתביעות קטנות, ובכלל זה בתביעות מכוח חוק התקשורת, ניתנת במקרים חריגים במיוחד. אין הצדקה במקרה זה לחרוג מהכלל. בימ"ש קמא הכריע בשאלה האם המבקשת היא "רק" פלטפורמה שבאמצעותה ניתן לרכוש כרטיסים, או שמא היא עונה להגדרה הרחבה של "מפרסם" לפי חוק הספאם. על סמך המכלול הראייתי שהוצג, לרבות תוכן ההודעות וכן תנאי השימוש של המבקשת, נקבע כי האחרונה היא "מפרסם". לא הוגשה הודעת צד ג' ולא הוצגו ראיות מהן עולה כי המבקשת אינה "מפרסם". אין מקום להתערב בקביעות עובדתיות. פסק הדין אינו תקדים וככל שהמבקשת תשכיל להתגונן כראוי בתיקים אחרים, יתכן והתוצאה תהיה שונה. שיגור של דבר פרסומת הוא אחד מיסודות העוולה שבסעיף 30א לחוק ומי שנושא באחריות ישירה למשלוח של דבר פרסומת הוא ככלל הגורם ששיגר את ההודעה [עניין סמארט קלאב - רע"א 1326/18]. 

מקובלת טענת המבקשת כי העובדה שהמסרונים מובילים לאתר שלה כשלוחצים על קישור במסרון, אינה מובילה למסקנה שההודעות נשלחו מהאתר. בשים לב לכך שהמבקשת היא בגדר "מפרסם", והקישור מוביל לאתר שלה לשם רכישת כרטיסים, הרי ככל שהיא מבקשת לטעון כי המסרונים שוגרו על-ידי אחרים, המפיקים, היה עליה להוכיח זאת. נושא גובה הפיצוי מסור לשיקול דעת הערכאה הדיונית ורק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בעניין גובה הפיצוי. סכום הפיצוי שנפסק אינו חורג מהסביר. הבקשה נדחתה. המבקשת תישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.