לא ניתן להסיק הסכמה לקבלת פרסומות רק משום שפרטי הנמען קיימים בידי העסק (פסק-דין, תביעות קטנות ראשל"צ, הרשם מרדכי וחדי):

העובדות: התובע טען כי הנתבע, במשך כ-4 שנים, שלח לו 29 מסרונים פרסומיים ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982, גם לאחר בקשת הסרה שנשלחה במסרון חוזר. הנתבע טען כי התובע נרשם לרשימת הדיוור וכן נרשם אליה פעם נוספת לאחר בקשת ההסרה.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. הנתבע לא הראה כי התובע ביקש אי פעם להצטרף לרשימת הדיוור או כי נתן לו את הסכמתו לקבל דברי פרסומות. הלכה היא כי מעת שטען התובע כי לא הסכים לקבל פרסומות מהנתבע, עובר הנטל להראות כי ניתנה הסכמה מפורשת אל הנתבע. אין לקבל את טענת הנתבע כי יש להסיק את הסכמת התובע מעצם העובדה כי מספר הטלפון שלו היה ידוע לנתבע. הפרסומות שנשלחו אל התובע לא כללו את הפרטים שעל המפרסם לציין בדבר הפרסומת ובאופן שעליו לעשות כן. ההודעות לא ציינו שהן פרסומת ולא כללו את דרכי יצירת הקשר עם המפרסם והודעה בדבר האפשרות להסרה. התובע נדרש לשירותי חוקר פרטי על-מנת לזהות את הנתבע כאחראי לפרסומות. ביהמ"ש נתן את הדעת על כך כי אין מדובר ב"הצפה" של דברי פרסומת, אלא ב-10 הודעות בממוצע בשנה, וכן כי הנתבע הוא אדם פרטי. הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ש"ח בתוספת הוצאות בסך 600 ש"ח.