פרסומי הנתבעים אינם לשון הרע, אלא חלק מהשיח החברתי שהתנהל בפייסבוק (פסק-דין, שלום חיפה, השופט אורי גולדקורן):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת, עו"ד במקצועה, טענה כי פוסטים, או תגובות להם, שכתבו נתבעים 2-19 בפייסבוק, הם לשון הרע כלפיה. התובעת טענה כי הנתבע 1, ראש מועצת מג'ד אל כרום, הוא העומד מאחורי הפרסומים, וזאת בשל מכתבים שכתבה בשם לקוחותיה למוסדות התכנון והבניה.
נפסק: הכרעה בדיני איסור לשון הרע היא ערכית, איזון בין זכויות ואינטרסים המושכים לכיוונים נוגדים, הזכות לשם טוב וחופש הביטוי. נקודת האיזון באינטרנט, וברשתות חברתיות בפרט, שונה במידה מסוימת. באינטרנט קיים תוכן עתיר מולטימדיה, שנוצר בחלקו הניכר על-ידי משתמשי הקצה ומאופיין באינטראקציה חברתית. הדור השני של יישומי האינטרנט אופיין בשיתופיות, שהפכה את הרשת מ"קריאה" בלבד ל"קריאה וכתיבה". בכך הועצם חופש הביטוי באופן שאיתגר את דיני איסור לשון הרע. בהיעדר עדכון ראוי של דינים אלה מוטב להחילם 'בשינויים המתחייבים' מאשר להניח קיומה של לקונה. במקרה זה, הפרסומים עצמם לא הוכחשו. פוסטים ותגובות ב"פייסבוק" הם בגדר "פרסום" לצורך סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
יישום "השינויים המתחייבים" כשמדובר בפרסומים ברשת חברתית, דורש התחשבות במספר פרמטרים: כלפי מי כוון הפרסום; יכולת הנפגע להגיב לפרסום על גבי הפוסט; יכולת של אחרים להגיב לפוסט; חומרת הדברים המיוחסים בפרסום לנפגע; מידת החשיפה של הפוסט; הרושם הכללי המתקבל מתוכן הפוסט והתגובות הצמודות לו. שקלול כל הפרמטרים עשוי לעתים להוביל למסקנה שלא כל עובדה שאינה נכונה ולא כל מילת עלבון שהוטחה בנפגע ייחשבו כ"לשון הרע". פרסומי נתבעים 19-2 אינם נוקבים במפורש בשם התובעת. אלו פרסומים בלשון חריפה שנעשו במסגרת שיח פתוח ברשת החברתית. התובעת נטלה חלק בשיח, ופרסמה הסבר לפעולתה כעו"ד שייצגה לקוח שביקש לעמוד על זכויותיו החוקיות. המשותף לכל הפרסומים הוא התנגדותם להליכים משפטיים שנועדו לאכוף את דיני התכנון והבנייה על היישוב בו הם גרים. השאלה אם יש מקום להביע דעה הכופרת בזכותם של עו"ד לייצג לקוח פרטי נגד רשויות המדינה נראית כשאלה שהתשובה עליה ברורה. מסתבר שלא. חלק מהציבור סבור שעו"ד המבצע את מלאכתו באמונה הוא "משתף פעולה", "בוגד" ו"חלק מהכיבוש" והוא אף מביע דעות אלו בפייסבוק.
פרסומי הנתבעים 2-19 שכוונו כלפי התובעת, אם כי לא ציינו את שמה, אינם "לשון הרע" לצורך החוק. הם חלק מהשיח החברתי שהתנהל בפייסבוק, בו התובעת עצמה השתתפה ובו פורסמו דעות שונות משל הנתבעים. חלק מההתבטאויות נוסחו בשפה בוטה. ניסוח כזה אינו פוגע בהכרח בנפגעת, אלא יכול להעיד דווקא על רמת הטיעון הירודה של המפרסם. במתח שבין הזכות לשם הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי, גוברת במקרה זה הזכות האחרונה. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.