הנתבע לא הוכיח כי הודעת הסירוב לא הגיעה אליו (פסק-דין, שלום בת-ים, השופטת אפרת אור-אליאס):

העובדות: התובעת טענה כי הנתבע, מאמן לכלכלת המשפחה, שלח לה דברי פרסומת בדוא"ל בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעת טענה, בין היתר, כי אינה זוכרת כי נתנה לנתבע את הסכמתה למשלוח דברי הפרסומת, אך כי בכל מקרה שלח לה 21 דברי פרסומת לאחר ששלחה לו הודעת סירוב בהודעה חוזרת וכן הודעה נוספת לאחר שנשלח לו מכתב התראה. הנתבע טען, בין היתר, כי התביעה היא ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, כי הודעת הסירוב לא נתקבלה אצלו וכי חלפו 4 שנים עד להגשת התביעה.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. התובעת אינה טוענת שלא נתנה הסכמה מפורשת ומראש למשלוח דברי פרסומת, אלא ציינה כי אינה זוכרת שנתנה וכי הדבר אפשרי. משכך, התובעת לא העמידה נושא זה כפלוגתא שבין הצדדים. אין לקבל את הסבר התובעת באשר לסיבה בגינה לא לחצה על כפתור ההסרה ואין לקבל את טענתה כי בחרה לשלוח מייל משום שהוא היה עם שם ולכן הרגישה בטוחה יותר. גם מתוך ההודעות היה ברור מיהו השולח והתובעת הכירה אותו. אשר להודעת הסירוב וקבלתה על-ידי הנתבע: הפסיקה קבעה כי ניתן להניח, כחזקה שבעובדה, שדוא"ל שנשלח הגיע ליעדו, אלא אם יוכח אחרת. התובעת צירפה לתביעתה תדפיס של הודעת הסירוב. הנתבע אמנם טען כי ההודעה לא הגיעה ליעדה אולם לא הוכיח טענתו זו. הודעת הסירוב ניתנה כדין. ההודעות אף לא כללו את המילה "פרסומת" כנדרש בחוק ודרישות צורניות נוספות של פרטי המפרסם.

אין לקבל את טענת הנתבע לנזק ראייתי שנגרם לו כתוצאה מהשיהוי שבהגשת התביעה. הנתבע בחר להתעלם מדרישת הפיצוי ובחר גם שלא לאסוף ראיות לצורך כך, בזמן אמת, ואין לו אלא להלין על עצמו בעניין זה. התובעת פעלה בחוסר תום לב באשר לאופן משלוח הודעת הסירוב. אמנם חוק התקשורת מאפשר לתובעת לבחור את דרך מתן ההודעה, אולם השימוש בזכות צריך להיעשות בתום לב. היה על התובעת ללחוץ על כפתור ההסרה ובכך היה בא לציון גואל. התובעת לא עשתה כן ולא בכדי, מתוך מטרה לקנות לה זכות תביעה משמעותית. אין בהמתנה בהגשת התביעה משום חוסר תום לב. העובדה כי בעל דין מנצל את זכותו, הקבועה מפורשות בחוק, לקבלת פיצוי בגין עוולה אזרחית שבוצעה כלפיו, אין בה כדי להצדיק קביעה כי מדובר בחוסר תום לב. הנתבע ישלם לתובעת 15,000 ש"ח, הוצאות בסך 2,000 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח.