התובע לא פעל למנוע את משלוח ההודעות בזמן אמת באמצעות לחיצה פשוטה על הקישור בהודעות (פסק-דין, שלום בית-שמש, הרשמת ריבי לב אוחיון):

העובדות: התובע (עו"ד במקצועו) טען כי הנתבעת (הוצאת ספרים) שלחה לו 27 הודעות פרסומת, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען כי רכש ספר באתר הנתבעת, אך כי לא נתן את הסכמתו למשלוח דברי פרסומת. לאחר משלוח 5 הודעות פנה התובע אל הנתבעת באמצעות בא-כוחו, ודרש את הפסקת משלוח ההודעות. למרות זאת שלחה הנתבעת לתובע 22 הודעות נוספות. הנתבעת טענה כי 5 ההודעות הראשונות נשלחו כדין והכירה בטעותה בכך ששלחה לתובע את ההודעות הנוספות.

נפסק: יש ממש בטענת הנתבעת כי הובהר לתובע שהפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דברי פרסומת, וכי ניתנה לו ההזדמנות להודיע כי הוא מסרב לקבלם, אך הוא לא עשה כן. השארת פרטי הרוכש נעשית באמצעות טופס אותו התובע מילא לאחר שקיבל את הצעת הנתבעת. לטופס כדרך כלל מצרפת הנתבעת פנייה בשאלת הסכמה לקבל הודעות פרסום. הנתבעת הציגה דוגמא לעמוד מאתרה בו מסומנת במשבצת הסכמה של רוכש לקבלת הודעות פרסום וטענה כי התובע מילא את אותם טפסים ונתן את הסכמתו לקבלת הפרסום. משלוח 5 ההודעות הראשונות לתובע נעשה בהתאם להוראות הדין. באשר ל-22 ההודעות הנוספות אין חולק כי הן נשלחו אל התובע שלא כדין. הנתבעת טענה כי אין לה הסבר למחדל וכי מדובר ברשלנות. התובע זכאי לפיצוי אם כי לא בטווח הגבוה. מדובר בפרסום שיווקי שאינו פוגעני. ההודעות נפרסו על-פני תקופה של שנתיים ואין מדובר בהפרה נוקבת של החוק, בפרט כשהתובע לא פעל למניעת שליחתן בזמן אמת ובאמצעות לחיצה פשוטה על כפתור הקישור בהודעות. אמנם מלכתחילה ישנה עדיפות לפרסום דרכי הסרת הפרסום שלא באמצעות כניסה לקישור, אולם הפסיקה קיבלה הודעת הסרה גם באמצעות כניסה לקישור. במקרה זה לא היתה מניעה של ממש להסיר את הפרסום תוך לחיצה קטנה על הקישור המצורף ובכך לחסום את קבלת ההודעות למן ההתחלה. לא עלה חשש ממשי שמא הקישור מכיל וירוסים וכו', בפרט כאשר דבר הפרסום הגיע ממקור ידוע. הנתבעת תפצה את התובע ב-200 ש"ח עבור כל הפרה וסה"כ 4,400 ש"ח.