מספר העותקים שהופצו מספר אינו בהכרח עדות להצלחתו או לחשיבותו (פסק-דין, שלום בת-ים, השופטת רונית אופיר):

העובדות: 12 תביעות נפרדות, שהגישו תובעים שונים, כולם סופרים, שיצרו את יצירתם והפיצו אותה בעברית בשוק המקומי. כל אחד מהתובעים התקשר עם הנתבעת 1, הוצאת ספרים, בהסכמים לשיווק והפצת ספרו, בשל רצונו לפרוץ מחוץ לשוק המקומי. הנתבע 2 הוא המייסד והבעלים של הנתבעת. הנתבעים התחייבו להפיץ את ספרי התובעים בעולם, אך ההתקשרות לא הובילה למכירות משמעותיות של הספרים. התובעים טענו כי התקשרותם עם הנתבעים נעשתה על יסוד מצגי שווא, כי חיי הסכם היו שזורים בהפרות חוזרות וכן העלו טענה להפרת זכויות יוצרים. הנתבעים הכחישו את טענות התובעים וטענו כי הם קיימו ועודם מקיימים את ההסכמים. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בלשון הרע, כנגד אחד התובעים (התובעת), בגין פרסומים שנעשו באינטרנט לאחר הגשת התביעה.

נפסק: אשר לתביעה שכנגד, אין מחלוקת כי התובעת פרסמה את הפרסום הראשון והשני ברשת החברתית TheMarker Cafe. באשר לפרסום השלישי, מדובר בפרסום שנעשה על ידי מחבר עלום, ופרסומו על ידי התובעת לא הוכח. בפרסומים תיארה התובעת את הנתבע כמי שהשתלט על ספרה שלא כדין, כמי שמוכר את ספרה בחנויות מקוונות ברחבי העולם אך לא מעביר לה את התמלוגים בגין מכירות אלו ולא דיווחים עליהם, וכמי שהבטיח לה הבטחות שווא, הוליך אותה בכחש ושיקר. תיאורים אלו, באשר למערכת היחסים המקצועית ביניהם ובאשר להתנהלותו המקצועית של הנתבע, יש בהם כדי לפגוע בו, במשלח ידו ובמקצועו. זו גם היתה כוונתה המוצהרת של התובעת, שהעידה כי מטרתה בשיתופים אלו היתה להזהיר את הציבור מפני הנתבע. התובעת לא הוכיחה כי הפרסום היה אמת ולפיכך לא חלה הגנת אמת בפרסום ואף הגנת תום הלב אינה עומדת לה. הנתבע לא הוכיח נזק ממוני שנגרם לו מהפרסומים. 

התובעת היתה משוכנעת באמיתותם של הפרסומים שכתבה. ציפיותיה מספרה לא תאמו את המציאות כהווייתה והיא תלתה את התוצאה כולה בנתבעים. עם זאת, הפרסומים נעשו מתוך כוונה לפגוע. תחושות האכזבה התחלפו בתחושות כעס, נקם ורצון לפגיעה בנתבעים. תגובה, שהיא מענה לפרסום המקורי, עונה להגדרת "פרסום" שמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, אך יש לנקוט משנה זהירות בהחלת החוק על התבטאויות שונות ברשתות החברתיות, על מנת שלא תיפגע האפשרות להתבטא ברשת באופן חופשי. התובעת תפצה את הנתבע ב-40,000 ש"ח עבור הפרסומים.

אשר לתביעות העיקרית, אחת מהתביעות התקבלה בחלקה, כך שנפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת באחד התיקים סך כולל של 10,000 ש"ח. התביעות הכספיות של יתר התובעים נדחו והם חויבו בהוצאות הנתבעים בסך 55,000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 246,000 ש"ח. המניעים העומדים מאחורי הוצאתו של ספר לאור הם רבים ומגוונים. נפסק כי התובעים תלו את סיבת הסיבות בהתקשרות עם הנתבעים במכירות שהובטחו להם. אולם, זו לא בהכרח היתה מחשבתם במועד כריתת ההסכמים. מחשבה זו לא עוגנה בהתחייבות הסכמית. ההיפך הוא הנכון – ההסכמים כללו תנייה ברורה ומפורשת כי אין כל הבטחה למכירות וכי לא יהיו לתובעים טענות באשר לכך. מספר העותקים אשר הופצו מספר אינו בהכרח העדות להצלחתו או לחשיבותו. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חשיבותו של הספר לכל אחד מהמחברים ובדבר משמעותו להם. מטבע הדברים ביקשו להפיץ את בשורתם לעולם ולהניב ממנה פירות נאים.

למרבה האכזבה, בשורתם לא הופצה בתפוצה שחשבו כראויה, ולא הניבה את הפירות המצופים. ניתן להבין את האכזבה. אולם זאת אינה יכולה לשמש בסיס לתביעת פיצוי על סכום גבוה כנגד הנתבעים. תביעה זו, שביסודה אכזבת התובעים, ממחישה את הקלות בהצטרפות ל"מקהלת תובעים". המקהלה נותנת תמיכה ומהדהדת את טענות התובעים, אולם כאשר מבודדים את קולו של כל תובע ותובע, המקהלה אינה יכולה לשמש תחליף לראיות בדבר מצגי שווא שניתנו לתובע או הפרות הסכם נטענות. בירור תביעותיהם הפרטניות של כל תובעת ותובע העלה כי הנתבעים לא הציגו מצגי שווא; לא הפרו את ההסכמים עם התובעים; והן התובעים והן הנתבעים לא ראו בזמן אמת טעויות אלו כהפרות או כעילות לביטול ההסכמים. בהתאם דינן של התביעות להידחות (למעט אחת התביעות כאמור).