פרסום משמיץ בפייסבוק כלפי שוטר, שגם פוגע בפרטיותו (פסק-דין, שלום כפ"ס, השופט איתי רגב):
העובדות: תביעה שעילתה לשון הרע ופגיעה בפרטיות. התובע, שוטר במשטרת ישראל, פעל בהפגנת מחאה בת"א. התובע טען כי הנתבעת 1 פרסמה למחרת ההפגנה שני פרסומים בגנותו בפייסבוק, כולל פרסום של פרטיו ותמונות משפחתיות מהעמוד הפרטי שלו. הנתבעות הנוספות הגיבו לפרסומים. הנתבעות טענו, בין היתר, כי הפרסומים כלל אינם לשון הרע וכי עומדות להן הגנות חוק איסור לשון הרע.
נפסק: הפרסום הראשון אינו לשון הרע במבחן עיני האדם הסביר. אמנם דברי הנתבעת 1 נכתבו תוך זיקה ל"ממלאי פקודות" במשטרים אפלים בהיסטוריה, אולם אין אמירה מפורשת או משתמעת דיה הקושרת בין המשפט שעניינו משטרים אלו ובין התנהלות התובע. הפרסום השני הוא "לשון הרע". הנתבעת 1 לא בחרה להשתמש בתיאור עובדתי "יבש" של האלימות, לעמדתה, בה נקט התובע כלפי המשתתפים בהגנה. הניסוח הוא כזה שיש בו כדי לעשות את התובע מטרה לשנאה ולבוז ואשר יכול לפגוע במשרתו ולבזותו בשל מעשים והתנהגות המיוחסים לו. תגובות הנתבעות 2 ו-4 אף הן לשון הרע. דין התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות. תגובתה אינה לשון הרע וגם לו היתה היו עומדות לה הגנות החוק.
יש באמירות משום "פרסום". כתיבת פוסט בפייסבוק או כתיבת תגובה לו הן ללא ספק פרסום. אין בהגנת "אמת בפרסום" לסייע למי מיתר הנתבעות. מדובר בהבעת דעה על התנהגות התובע, הנושא בתפקיד ציבורי. ככזו, על הנתבעות להראות כי נאמרה בתום לב. הפרסומים העומדים למבחן לא היו אמת וגם לא ננקטו אמצעים סבירים לבחון את אמיתות הפרסום, כנדרש לשם הקמת החזקה לכך שהפרסום היה בתום לב. הנתבעות מיהרו לקשור בפרסומים בין דעתן אודות האלימות בה נקט, לעמדתם, התובע, ובין השלכת האמור על אופיו ועל חיי משפחתו. התביעה בלשון הרע מתקבל נגד הנתבעות 1,2 ו-4.
בתביעה נטען, ביחס לפרסום אליו צורפו תמונות משפחתו של התובע, כי מדובר בפגיעה בפרטיות. אמנם, הנתבעת 1 הקפידה על טשטוש פניהם של המצולמים לבד מהתובע עצמו ומנגד – יש לתהות האם פרסום תמונות הילדים (גם המטושטשות) אכן נדרש? יש בפרסום משום בילוש והטרדה אחר התובע (שהרי התמונות נלקחו מהעמוד האישי של התובע, אותו טרחה הנתבעת 1 לחפש ואליו טרחה להכנס, ויש להניח כי גם נדרש חיפוש בתוכן שבעמוד לשם מציאת התמונות המתאימות והעתקתן לפרסום בפוסט, וככאלה, מהווים פגיעה בפרטיותו של התובע. הטרחה הנוספת של טשטוש הפנים מצמצמת את היקף הפגיעה ומעמידה אותה על רף נמוך.
ביהמ"ש לא ממהר לפסוק פיצוי בגובה הרף המקסימלי הקבוע בחוק. מדובר בפרסום חד פעמי של כל אחת מהנתבעות, ללא מגמה או שיטה, ובהיקף תפוצה ועם מידת פגיעה מוגבלות. הנתבעת 1 תפצה את התובע ב-5,000 ש"ח והנתבעות 2 ו-4 ישלמו 3,000 ש"ח כל אחת. הנתבעות אף יישאו בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 1,200 ש"ח. התובע יישא בהוצאות הנתבעת 3 בסך 1,500 ש"ח.