התנהלות בתום לב מחייבת פנייה מוקדמת למנהל האתר (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת איילת הוך-טל):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע 1 הוא ראש עיריית קריית מוצקין והתובעת 2 היא רעייתו ומנכ"ל היכל התיאטרון בעיר. הנתבע 1 הוא תושב העיר. הנתבע 2 הוא יו"ר האופוזיציה במועצת העיר ומפעיל דף פייסבוק העוסק בעיר. התביעה עוסקת ב-13 פרסומים שביצע הנתבע 1 בדף הפייסבוק, אשר רובם ככולם מהווים תגובה לפוסטים שפורסמו בדף. התובעים מייחסים לנתבע 2 אחריות כמנהל דף הפייסבוק, בגין מתן האפשרות לפרסום תגובות הנתבע 1.

נפסק: התובעים הם אנשי ציבור הפעילים בעיר שנים ארוכות. בפסיקה נקבע כי יש חשיבות לעובדת היות התובע דמות ציבורית, בבחינת הקביעה אם יש בפרסום כדי להטיל אחריות. נפסק כי אף שדמו של איש ציבור אינו מותר, הכניסה לחיים הציבוריים טומנת בחובה סיכונים לפגיעה בשמו הטוב ומחייבת אותו לפתח "עור עבה".

הנושא העיקרי בפרסומים הוא האשמות בדבר שחיתות שלטונית ושימוש התובעים במשאבי העירייה ובתפקידיהם הציבוריים לצורך רווחתם האישית. מדובר בהאשמות שהפכו למרבה הצער לנפוצות במחוזותינו. אין המשמעות כי אין מדובר באמירות פוגעות או משפילות, אך נקבע כי באיזון בינן לבין חופש הביטוי, הן מקבלות משמעות פחותה נוכח מעמדו ותפקידו של הנתבע.

סוגיית תחולתו של חוק איסור לשון הרע על פרסומים ברשת, ובמיוחד בפייסבוק, היתה במחלוקת [עניין אדרי - ת"א 29265-01-17]. היא הוכרעה על-ידי ביהמ"ש העליון, שקבע כי פרסום תוכן עצמאי כ"פוסטים" בפייסבוק הוא פרסום לכל דבר [עניין סרנה - רע"א 1688/18]. הליך זה אינו עוסק בפוסטים עצמאיים, אלא בתגוביות על פוסטים שפורסמו בדף הפייסבוק. בעניין בוהדנה [רע"א 3086/17] נקבע כי תגובית מהווה פרסום לפי החוק, אך כי לאור החשיפה הפחותה של תגוביות, החלת החוק עליהן היא מרוככת יותר ביחס לפרסומי תוכן עצמאיים.

שאלת אחריותו של מנהל עמוד פייסבוק לפרסומים בעמוד אינה ברורה. כאשר מדובר במי ששולט מראש בתוכן הפרסומים, ניתן להטיל אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין. אולם, כאשר מדובר בתגוביות המתפרסמות ללא אישור מקדים של האחראי, אין הטלת אחריות מובנית [עניין הכט - רע"א 8562/16]. אם הוכח כי הנפגע פנה לאחראי וזה לא פעל באופן סביר לברר את הטענות ולמחוק את הפרסום אם מצא כי מדובר בלשון הרע, אזי ניתן להטיל אחריות על מנהל האתר בעוולה של פרסום לשון הרע, או לחילופין בעוולת הרשלנות [עניין אבישר - ת"א 7685-10-16]. הוכחת יכולת השליטה של האחראי על תוכן הפרסומים באתר הוא נטל המוטל על התובע.

אין חולק כי הנתבע 1 פרסם את התגוביות ביסוד התביעה. 8 מהפרסומים אינם מהווים לשון הרע. הם מתייחסים אל התובעים בתפקידם הציבורי. חלק מפרסומים אלה נוקט לשון בוטה. הגם שמדובר בשיח לא ראוי ולא מכבד, יש לראות בפרסומים אלה כחוסים תחת הגדרות החוק ונמצאים עדיין בגדר הגבול הלגיטימי לפי החוק. חמשת הפרסומים הנותרים כוללים תיאורים החורגים מפרסום 'מותר' בנסיבות העניין. הם עונים להגדרת לשון הרע, אינם מבוססים על מידע שהיה בידי הנתבע 1 ולא הוכחה לגביהם הגנת אמת בפרסום. לכל היותר מדובר בהבעת דעה, אשר לכאורה עשויה לחסות תחת הגנות החוק, אך ההתבטאויות חרגו ממידת הסביר בנסיבות העניין.

אין מדובר בתביעת השתקה (SLAPP). בתי המשפט הגדירו את הקריטריונים הדרושים לקביעה כזו, שאינם מתקיימים במקרה זה [עניין סרנה - רע"א 1688/18; עניין בוגבו - ת"א 12217-12-16]. אמנם קיימים פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים ואף מדובר בניסיון ליצור אפקט מצנן לביקורת מצד תושבי העיר כלפי התובעים. עם זאת, התביעה הוגשה בגין 13 פרסומים הכוללים ביקורת על התובעים, שלעיתים היא מופרזת בחריפותה. אין מדובר בתביעה מופרכת, אף אם סכומה על הצד הגבוה.

לא הורם הנטל להטלת אחריות על הנתבע 2 כמנהל דף הפייסבוק והתביעה נגדו נדחית. התובעים לא פנו אל הנתבע 2 להסרת הפרסומים. הם אף אינם טוענים כי לקח חלק בפרסומים או אישר אותם מראש. התנהלות בתום לב מחייבת פנייה מוקדמת למנהל האתר, בין כדי שיבחן את הטענות ובין בכדי לצמצם נזק עתידי.

לא הוכח קיומו של נזק בפועל. הנתבע 1 יפצה את התובעים יחדיו בסך של 5,000 ש"ח בגין כל חמשת הפרסומים המהווים לשון הרע. נלקחו בחשבון זהות הצדדים והעובדה כי מדובר בתגוביות ולא בפוסטים, המהוות חלק משטף רב של תגוביות אחרות שהתפרסמו בדף, המשמש לכאורה את קבוצת האופוזיציה בעיר. התובעים הגישו את התביעה זמן מה לאחר פרסום התגוביות, כמקשה אחת, מבלי שיזמו פניה מוקדמת למי מהנתבעים ומבלי שנעשתה פניה בזמן אמת. כל צד יישא בהוצאותיו. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע 2 בסך 7,000 ש"ח.