(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשם אייל דוד): התובע טען כי הנתבעת, המפעילה מועדון תרבות למגזר הדתי, שלחה לו 42 הודעות מסר קצר פרסומיות, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען כי לא התאפשר לו להסיר עצמו מרשימת התפוצה באמצעות משלוח מסרון חוזר. הנתבעת טענה, בין היתר, כי ההודעות אינן מהוות "דבר פרסומת", שכן היא פועלת ללא מטרות רווח, וכן כי התובע הסכים בכתב לקבל מהנתבעת דברי פרסומת. נפסק - אין מחלוקת כי הנתבעת שלחה לטלפון הנייד של התובע 42 הודעות מסר קצר. לעמותה אין חסינות וככל שמדובר ב"דבר פרסומת", סעיף 30א לחוק חל עליה כמו על יחידים או גופים אחרים. ניתן לכאורה להסיק מעצם מסירת פרטיו האישיים של התובע, לרבות מספר הטלפון הנייד, כי התובע מסכים לקבלת דברי פרסומת מהנתבעת. הנתבעת טענה כי ההודעות נשלחו אל התובע שלא ביודעין. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי משלוח דברי הפרסומת לא נעשה בידיעתה או שחוסר האפשרות להסרת ההודעות נובעים מאחריות צד ג'. לו סברה הנתבעת כי האחריות מוטלת על צד ג', יכולה היתה לשלוח הודעה לצד ג' ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה. לפי סעיף 30א(ד) לחוק היתה מוטלת על הנתבעת החובה לאפשר לתובע להודיע על סירובו לקבלת הודעות בכתב או באותה הדרך שבה שוגרה ההודעה. במקרה דנן, בו מדובר במסרונים, היה צריך לאפשר לתובע לבצע הסרה באמצעות מסרון חוזר ולא באמצעות דרכים אחרות כמו כניסה לאתר אינטרנט, בשיחה טלפונית וכו'. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בהודעות שנשלחו אל התובע או במי מהן ניתנה אפשרות הסרה כנדרש בחוק. התובע זכאי לפיצוי בגין משלוח 42 הודעות פרסומת שנשלחו לטלפון הנייד שלו בניגוד להוראות החוק. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כולל של 8,000 ש"ח והוצאות בסך 1,000 ש"ח.