אמש פרסם בית המשפט העליון פסק-דין ראשון מסוגו, העוסק בשימוש בבינה מלאכותית בהליכים משפטיים [בג"ץ 38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים ואח']. הפסיקה ניתנה בעקבות טיעון משפטי ואסמכתאות בדויות שהגישה עו"ד שהסתמכה על תוצרי בינה מלאכותית. ביהמ"ש הדגיש כי השימוש של עו"ד בכלי בינה מלאכותית אין משמעו כי הם יכולים להתפרק מאחריותם ומשיקול דעתם המקצועי - החובה המקצועית דורשות לעשות בטכנולוגיה זו שימוש אחראי, זהיר וביקורתי, להבין לעומקן את יכולותיה ומגבלותיה, ולהתעדכן מעת לעת בכל הנוגע לחולשותיה וחוזקותיה.
העותרת בהליך עתרה נגד פסיקת ביה"ד השרעי לערעורים בי-ם, שדחה את ערעור העותרת על פסיקת ביה"ד השרעי בנושא הסכם גירושין. הטיעון המשפטי שהציגה ב"כ העותרת בעתירה נסמך בעיקרו על פס"ד וציטוטים מפס"ד שאינם קיימים, לאחר שהסתמכה לטענתה על מידע שסופק לה על-ידי "אתר שהומלץ לה ע"י קולגות", מבלי שווידאה את נכונותו. השופטת כנפי-שטייניץ, יחד עם השופטים מינץ ואלרון, דחתה את העתירה על הסף, בהעדר עילה להתערב בפסקי דינם של בתי הדין השרעיים. בנושא הבינה המלאכותית, ביהמ"ש הדגיש כי ההפניות לפסקי דין שאינם קיימים; אזכורים נעדרי התאמה פנימית; וציטוטים שלא היו ולא נבראו - מלמדים בסבירות גבוהה שב"כ העותרת השתמשה באתר מבוסס בינה מלאכותית.
בפסה"ד סקר בית המשפט את העובדה כי גם על עולם המשפט לא פסחו החידושים הטכנולוגיים, וכי הגם שהטכנולוגיה של בינה מלאכותית עודנה בחיתוליה, ניכר כי טמון בה פוטנציאל רב לייעול של מגוון משימות בתחום המשפטי. לצד זאת, הדגישה השופטת כנפי-שטייניץ את החסרונות והסיכונים בכלים אלה, כגון החשש לזליגת מידע שהוזן לתוך מערכת בינה מלאכותית, באופן העשוי לעלות כדי הפרת חובת הסודיות בה חייב עו"ד; שאלת קבילותן של ראיות שנוצרו על-ידי מערכת בינה מלאכותית; וחשיפת המערכת השיפוטית למניפולציות אפשריות בתוכן המידע המובא לפניה (כגון ייצור ראיות באמצעות טכנולוגית דיפ-פייק).
ביהמ"ש התמקד בתופעה של הזיות הבינה המלאכותית, בה המערכת 'הוזה' ויוצרת תוכן המכיל מידע כוזב או מטעה המוצג כעובדה, הנחזים להיות כה ענייניים והגיוניים, עד כי יש המסתמכים עליהם מבלי לוודא את נכונותם, כפי שנעשה במקרה זה. הואיל וכתבי הטענות של הצדדים הם אבני היסוד של ההליך המשפטי, ביהמ"ש הדגיש כי קיימת חובה להגישם כשהם מדויקים, אמינים וערוכים כהלכה, באופן שהולם את חובת בעלי הדין ובאי כוחם. עו"ד המגיש כתב בית-דין שתוכנו בדוי, תוך שהוא נסמך על אסמכתאות שאינן קיימות, מועל בחובותיו, כלפי בעל הדין אותו הוא מייצג; כלפי ביהמ"ש; כלפי הצד שכנגד; וכלפי מקצוע עריכת הדין.
הכלים העומדים לרשות ביהמ"ש להתמודד עם כתב בית-דין מטעה כוללים את האפשרות לסלק על הסף הליך המבוסס על כתב טענות המכיל טענות ואסמכתאות בדויות, או בשל היעדרת תשתית משפטית מספקת. בהליכים אזרחיים רשאי ביהמ"ש, במקרים המתאימים, למחוק כתב תביעה המבוסס על טיעון משפטי בדוי, או למחוק כתב טענות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. כלי נוסף הוא הטלת הוצאות אישיות על עורך הדין שהגיש כתב טענות בדוי. בנוסף, הפרת חובתו של עו"ד שלא להטעות את ביהמ"ש עלולה לעלות כדי עבירת משמעת בהתאם לפי סעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין.
הואיל ומדובר במקרה ראשון מסוגו שהגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון, ולפנים משורת הדין, החליט ביהמ"ש לא להשתמש באילו מהכלים האלה במקרה זה, אך הדגיש כי מן הראוי כי במקרים עתידיים דומים, ובתנאים ההולמים זאת, יעשו בתי משפט שימוש בסמכויות הנתונות להם בכדי לשמור על טוהר ההליך המשפטי ותקינותו, שכן מדובר בחובה ולא בזכות.