בית המשפט השלום בקריות הכריע לאחרונה בתביעת לשון הרע, וקבע באופן תקדימי כי תיוג (tag) של אדם בפוסט מכפיש, כמוהו כפרסום לשון הרע. את התביעה הגישו אורנה מאירסון וחברת ז.מ.י. עיתונות בע"מ, בעלי הזכויות במקומון "זה מה יש", נגד הנתבע, גידי וודווז, שהתקשר בהסכם עם מאירסון המעניק לו זיכיון להפעלת המקומון באזור חיפה וסביבתה. לתביעה הצטרפו בני משפחה נוספים של מאירסון שהפרסומים הופנו כלפיהם. מנגד, הגיש וודווז תביעה שכנגד להשבת דמי הזיכיון ששילם למאירסון.
בתביעתם התובעים טענו כי לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, החל וודווז בסדרת פרסומים משמיצים כלפיהם, לרבות בהודעות טקסט, פרסומי פייסבוק, ועוד. וודווז טען כי הפרסומים היו לצורך איתור נפגעים נוספים מפעילות התובעת, כגון זכיינים נוספים, וכן כי מאירסון הפרה התחייבויות כלפיו. השופט שלמה מיכאל ארדמן פסק כי הגדרתו של אדם כנוכל, או כשותף למעשה נוכלות הקשור לעסקו, או להונאה ועוקץ, עונה להגדרת "לשון הרע" שבחוק איסור לשון הרע. בית המשפט הדגיש כי בשל ההתפתחות הטכנולוגית, דיני לשון הרע הגיעו גם לרשתות החברתיות, כאשר כתיבת הודעה (פוסט) ברשת חברתית יכולה להקים עילת לשון הרע וכך גם תגובה לפוסט ושיתוף ההודעה.
לעומת זאת, ההלכה הפסוקה קבעה כי פעולת חיבוב (like) אינה בגדר פרסום לשון הרע, גם אם יתכן שתוצאה נלווית שלה היא חשיפת הפוסט המקורי למשתמשים נוספים. כאמור, בפסק הדין עלתה השאלה מה דינה של פעולת תיוג (tagging) בפייסבוק והאם יש לראותה כפרסום לפי דיני לשון הרע. השופט ארדמן הדגיש כי כוונת הנתבע היתה לחשוף את הפוסטים לעיון קהילתה של מאירסון, וכי בדומה לפעולת שיתוף, גם מטרת פעולת התיוג דומה ומביאה להעברת תוכן הפוסט לידיעת כל המתויגים וחבריהם בפייסבוק. לפיכך, בית המשפט קבע כי יש הצדקה לראות גם בפעולת תיוג כפרסום, שככל והוא מכפיש, יכול המתייג לחוב בדיני לשון הרע.
לגוף הדברים נפסק כי מרבית הפרסומים בתביעה אינם "תמימים" כלל והם "לשון הרע", כאשר נפסק כי וודווז ביצע את הפרסומים שלא בתום לב, לא נקט אמצעים סבירים לבדוק את אמיתותם, והתכוון לפגוע בתובעים מעבר למה שהיה נדרש לצורך מטרתו הלגיטימית (איתור זכיינים לתביעה). נפסק גם כי לוודווז אף לא עומדת הגנת אמת בפרסום, שכן לא הוכיח את טענות ההגנה להן טען ובאותה מידה לא הוכיח כי הוא זכאי להשבה כלשהי, ולכן גם נדחתה תביעתו שכנגד.
אשר לפיצוי, השופט הדגיש כי התביעה עוסקת בפגיעה חמורה בנתבעים, בחוסר תום לב, מתוך ניסיון של וודווז לפגוע גם בבני משפחתה של מאירסון, שאינם קשורים כלל לסכסוך העסקי. בית המשפט הורה לוודווז לפצות את התובעים ב-150,000 ש"ח וכן לשאת בהוצאותיהם בסך 35,000 ש"ח. לעיון בפסק-הדין: ת"א 51043-05-20 מאירסון ואח' נ' וודווז (10.5.2024).