בית המשפט העליון הפדרלי בארצות הברית צפוי לדון ולהכריע בשאלה האם חסימת גישה של משתמשים פרטיים לחשבונות של נבחרי ציבור ברשתות חברתיות מהווה הפרה של התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, שעניינו (בין השאר) חופש הביטוי. כך, לפי החלטת העליון אתמול שהסכים לדון בערעור על שתי החלטות שנתנו בנושא זה שני בתי משפט פדרליים לערעורים.

המקרה הראשון עוסק בתביעה שהוגשה בקליפורניה נגד חברי הנהלת בית ספר בדרום המדינה. חברי ההנהלה חסמו גישה של זוג הורים לחשבונותיהם הפעילים של חברי ההנהלה, בפייסבוק ובטוויטר, אחרי שההורים מתחו עליהם ביקורת. בית המשפט הפדרלי לערעורים בחוף המערבי (9^th circuit) קיבל את התביעה וקבע כי חסימת הזוג מהווה מעשה ממשלתי אסור המפר את התיקון הראשון לחוקה. המקרה השני הוא תביעה שהגיש תושב מישיגן נגד מנכ"ל עיריה, לאחר שהאחרון חסם אותו מעמוד הפייסבוק שלו בעקבות תגובות ביקורתיות שפרסם בנושא הטיפול במגיפת הקורונה. בתביעה הזו, בניגוד להחלטה של בית המשפט לערעורים בחוף המערבי, קבע בית המשפט לערעורים (6^th Circuit) כי החסימה לא מהווה הפרה של התיקון הראשון לחוקה. כאמור, שני התיקים יידונו במאוחד בבית המשפט העליון.

זו לא הפעם הראשונה שבית המשפט העליון התבקש לעסוק בשאלה הזו, אך זו תהיה הפעם הראשונה בה הוא ידון בשאלה לגופה. בשנת 2021, בית המשפט דן בעתירה שהוגשה נגד הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. העותרים היו ארגון חרויות אזרחיות ומספר אזרחים שנחסמו מחשבון הטוויטר של טראמפ לאחר שמתחו עליו ביקורת. הערכאות הנמוכות הסכימו עם טענת העותרים שלפיה החסימה היא הפרה של התיקון הראשון. אולם עד שההליך הגיע לדיון בבית המשפט העליון טראמפ כבר לא כיהן כנשיא. הדיון הפך לתיאורטי והתיק הוחזר לבית המשפט לערעורים לצורך סילוקו. כבר אז הזהיר שופט בית המשפט העליון קלרנס תומאס (ובדיעבד צדק), כי "בקרוב, לא תהיה לנו ברירה אלא למצוא מענה לשאלה כיצד ניתן ליישם את הדוקטרינות המשפטיות הידועות לנו, על תשתיות מידע מרוכזות מאוד שנמצאות בבעלות פרטית, דוגמת פלטפורמות דיגיטליות". מקור: SCOTUSblog (מאת: איימי האו).

law.co.il מזכיר כי גם בית המשפט בארץ נדרש לשאלה זו, במקרה בו ראש עיריית גבעתיים חסם מחשבון הטוויטר שלו את תושב העיר שפירסם ציוץ בעניינו (עת"מ 61176-10-20 רובינשטיין נ' קוניק ואח'). בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, קבע כי זכותו של ראש העיר להיבחר וכן זכותו לשוויון למול אדם פרטי שאינו נבחר ציבור, גוברת במקרה זה על זכותו של התושב לחופש הביטוי. עוד קבע בית המשפט, כי הואיל ואין מדובר בחשבון ציבור אלא בחשבון "פרטי – פוליטי", אין להחיל עליו את כללי המשפט הציבורי.