בית משפט השלום בפ"ת קבע כי חברת ביטוח רשאית לסרב לבקשת מבוטח לשעבר למחוק מידע אישי עליו השמור במאגרי המידע שלה, גם לאחר שההתקשרות בין הצדדים הסתיימה. הנושא נידון במסגרת ערעור שהגיש עו"ד רונן ניר נגד חברת הביטוח איי.די.איי, בהתאם לתקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי דין בערעור על סירוב לבקשת עיון), התשמ"א - 1981. ניר היה מבוטח אצל חברת הביטוח עד לחודש מרץ 2021, ועם סיום תקופת הביטוח עבר לחברת ביטוח אחרת. הוא פנה לאיי.די.איי. לפי חוק הגנת הפרטיות, בבקשה לקבל העתק מכל המידע ששמרה עליו איי.די.איי. במאגרי המידע שלה. בנוסף, ביקש ניר כי לאחר שיימסר לו המידע, תמחק אותו חברת הביטוח ממאגריה, שכן המשך שמירת המידע פוגעת בפרטיותו.

חברת הביטוח העבירה לניר את המידע שביקש, אך התנגדה לבקשת למחיקת המידע ממאגריה, בין היתר בנימוק כי המידע עשוי להיות נחוץ לה למילוי חיובייה החוקיים (כגון במקרה של תביעה עתידית). השופט אמיר לוקשינסקי-גל דחה את הערעור וקבע כי חוק הגנת הפרטיות ותקנותיו מסדירים את הזכות לפנות בבקשה לתיקון או למחיקה של מידע ש"אינו שלם, ברור או מעודכן", וכי זכות הערעור היא על סירוב של בעל מאגר מידע להיעתר לבקשה לתיקון או מחיקה של מידע כאמור בלבד. בית המשפט דחה את טענתו של ניר כי דיני הפרטיות בישראל מקנים כביכול זכות ערעור כללית למחיקת כל מידע, גם כאשר המידע הוא שלם, ברור ומעודכן, שכן הטענה סותרת את לשונם הברורה של החוק והתקנות. 

בין היתר נפסק כי עמדתן של ניר לפיה אין לחברת הביטוח צורך לגיטימי במידע לאחר סיום ההתקשרות, וסיום תקופת הפוליסות, מעוררת קשיים. בית המשפט ציין כי אחת המטרות המרכזיות של איסוף המידע ושמירתו היא מתן יכולת לחברת הביטוח להתמודד עם חיוביה לפי הדין, ובכלל זאת עם תביעות פוטנציאליות של צדדים שלישיים לקבלת תגמולי ביטוח, כפי שנקבע גם בפסיקה [עניין לירן - ת"א 1994/06]. בית המשפט הדגיש עוד כי השאלה מתי יש להורות לבעל מאגר מידע למחוק מידע אישי שקיבל למאגר כדין, ומהם הצעדים שיש לדרוש מבעל מאגר מידע לנקוט על מנת להבטיח שלא יוותר בידיו מידע פרטי שהפך ל"מידע עודף" בחלוף הזמן, היא סוגיה רוחבית וכבדת משקל, שמוטב שתוסדר בחקיקה. עש"א 11767-09-21 ניר נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (13.4.2023).