בית המשפט העליון אישר את עמדת בית המשפט המחוזי בתל-אביב והיועץ המשפטי לממשלה, וקבע כי פעולה של "שיתוף" ברשתות חברתיות עשויה להקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, בעוד פעולת ה"לייק", או פעולות הבעת רגש אחרות, לא ייחשבו כ"פרסום" לצורך החוק ולא יקימו אחריות.
בית המשפט העליון (השופטים ברק-ארז, מזוז ווילנר) קבע כי ההסדרים שבחוק איסור לשון הרע עוצבו במטרה לאזן בין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לשם טוב. הטלת אחריות בנזיקין על אדם שבוחר ביודעין לשתף במידע דיבתי (לצד הפעלת ההגנות וההקלות בחוק וכלים דיוניים של איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט), היא בגדר איזון נכון. לעומת זאת, קביעה לפיה גם פעולה המתמצת בהבעת רגש מסוים כלפי ביטוי תיחשב כפרסום לפי החוק, חורגת מגדר האיזון ועלולה להוביל לאפקט מצנן משמעותי ובלתי רצוי על השיח החופשי ברשתות החברתיות.
פסק-הדין ניתן במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישו יואל וגלית שאול על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 35757-10-16], שקיבל חלקית את הערעור שהגישה חברת ניידלי תקשורת בע"מ על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 19430-10-16]. בית המשפט השלום דחה תביעת לשון הרע שהגישה ניידלי נגד הזוג שאול.
ניידלי מוציאה לאור מקומון בר"ג וגבעתיים. הזוג שאול נחשפו בפייסבוק לפרסומים של אחרים בגנות המקומון, ובחרו ללחוץ על כפתורי ה"חיבוב" (LIKE) וה"שיתוף" (SHARE) בהתייחס לפרסומים אלה. פעולה זו הובילה להצגת הפרסומים בפני חבריהם בפייסבוק. בית המשפט השלום קבע כי הפרסומים המקוריים מהווים לשון הרע, אך כי "שיתוף" או "לייק" שנעשים על-ידי אדם ביחס לפרסום שכתב אחר אינם מהווים "פרסום" לשון הרע, וזאת בניגוד לכותב הפרסומים המקוריים.
ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית את ערעור המקומון וקבע כי שיתוף ייחשב כפרסום, אך פעולת לייק לא תיחשב כפרסום. נקבע כי בני הזוג שאול ישלמו 5,000 ש"ח כפיצוי עבור שיתוף אחד הפרסומים. בני הזוג שאול הגישו בקשת רשות ערעור על פסק-הדין במחוזי וביהמ"ש העליון החליט לדון בבקשה כבערעור.
בית המשפט העליון קבע כי ההגדרה למונח "פרסום" בחוק היא רחבה וטומנת בחובה התייחסות לפרסום שנעשה בדרכים רבות – החל מדרכים "מסורתיות" של פרסום בעל-פה, בכתב או בדפוס, דרך אמצעים מופשטים יותר של ציור, תנועה וצליל, וכלה ב"כל אמצעי אחר". נפסק כי לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע.
שופטי העליון קבעו כי יש מקום לאמץ את הפרשנות שהוצגה בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהתקבלה גם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה יש להבחין בין פעולת השיתוף לבין סימון הלייק (או סימני "תחושה" דומים) ולקבוע כי רק הראשונה עולה כדי פרסום. פעולת השיתוף יוצרת מעין "עותק" של הפרסום העוולתי, שיוצג לחברי המשתף ברשת החברתית. מדובר אפוא בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים, שאולי לא נחשפו לפרסום המקורי. פעולה של שיתוף עשויה להקנות לפרסום מסוים תפוצה נרחבת ותהודה רבה, ובכך לתרום להפיכתו ל"ויראלי". מנגד, קשה לראות בסימון לייק יצירת "עותק" של הדברים וחזרה עליהם.
ביהמ"ש העליון הוסיף כי ההכרה בפעולת שיתוף כפרסום מעלה גם הסתייגויות וחששות כמו: חשש מפני "תביעה בררנית" (הגשת תביעה דווקא נגד משתפים נטולי אמצעים); חשש מפני תביעות השתקה היוצרות "אפקט מצנן" כלפי התבטאות לגיטימית; וחשש מפני הצפת בתי המשפט. עם זאת ביהמ"ש הדגיש כי המענה העיקרי לחששות מצוי במנגנונים "מאזנים" המובנים בתוך חוק איסור לשון הרע, בדמות ההגנות וההקלות הקבועות בו, כמו גם במנגנון חיצוני – הדוקטרינה הכללית של איסור שימוש לרעה בהליכי משפט. הערעור, נדחה אם כן [רע"א 1239/19 שאול ואח' נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ].