בעל-דין אינו יכול לנהל הליך בבית המשפט כשפרטיו חסויים מפני בית המשפט והצדדים האחרים לו – במילים אחרות, הוא אינו יכול להתייצב להליך כ"פלוני אלמוני". כך פסק בית המשפט העליון (כב' השופטת דפנה ברק-ארז) בתיק ע"א 5739/18 מפעילי האתר www.oligarchescorts.com נ' מדינת ישראל.

הערעור נסב על בקשת המדינה לחסום את הגישה לאתרים www.oligarchescorts.com ,www.oligarchmodels.com ו- portal777.com מכוח חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע"ז-2017. מפעילי האתרים ביקשו לשמור את פרטיהם חסויים, מצד אחד, אך להתייצב לדיון באמצעות עו"ד מטעמם, מצד שני. עורך הדין טען שלקוחותיו מצויים בפני סכנה חמורה של הפללה עצמית (אבל גם חזר וטען כי אין מקום לחסום את האתרים מאחר שהפעילות המפורסמת בהם היא חוקית וכשרה לחלוטין).

השופטת ברק-ארז קבעה כי בשל עקרונות של פומביות הדיון אי אפשר להסתיר את זהות בעלי הדין מבית המשפט והצדדים האחרים. "במקרה דנן מבקשים מפעילי האתרים, במידה רבה, לאחוז בחבל משני קצותיו – לא להתייצב בעצמם לדיון, מחד גיסא, אך לשלוח עורך דין שייצג את עמדתם, מאידך גיסא", קבעה. "חשש מאפשרות של הליכי אכיפה וחקירה הוא המצב הטיפוסי שאמור אפוא לאפיין כל מי שהוצא צו בעניין אתר שבבעלותו או בהפעלתו". למרות זאת החוק לא מכיר בהתייצבות בעל אתר מבלי שיזוהה. 

בית המשפט מצא שללא חריג מפורש בחוק, לא ניתן לקבוע סייג לעקרון פומביות הדיון, המקיף גם את זיהויים של בעלי הדין. הוא העלה גם שורה של תהיות בדבר האפשרות לנהל הליך תקין כזה – "כיצד ניתן לדעת שקיים בעל דין אמיתי מאחורי ההליך? מי יחויב בהוצאות המשפט? ... כיצד יוכל בית המשפט, המכריע כידוע על בסיס הראיות המובאות בפניו, לדעת שאין מדובר בניצול של הליכי בית משפט לרעה? אין צריך לומר כי מתן אפשרות לאחד הצדדים שלא לגלות את זהותו עלול להשפיע על ההגינות הדיונית – על האפשרות לנהל חקירות של עדים רלוונטיים, לברר טענות הנשמעות בבית המשפט ועוד".

שני עניינים שמשכו את תשומת לבנו בפסק הדין –

אישור צווים שהמדינה מבקשת להגבלת גישה לאתרים אינו יכול להיות אוטומטי: על בית המשפט לשקול ולבחון האם אכן מתקיימים התנאים המצדיקים הוצאת צו בנסיבות כל מקרה, וכן האם הוצאתו אינה חורגת מן הנדרש בנסיבות העניין. "הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לכך שמדובר בהליך הכרוך, לפחות במידה מסוימת, בפגיעה – גם אם מוצדקת – בחופש הביטוי. מטעם זה ברורה מאליה גם חובתן של רשויות התביעה לנהוג מראש בריסון ובזהירות רבה טרם נקיטה בהליך לפי החוק".

בית המשפט מכיר בחששות מפני השלכות השימוש בחסימת אתרים על חופש הביטוי, ואומר כי "למעשה, אלה היו הטעמים שעמדו בבסיס פסק הדין בעניין איגוד האינטרנט, שעמד ברקע חקיקתו של חוק חסימת אתרים". האמת היא שבית המשפט בעניין איגוד האינטרנט דחה בקצרה את הטענה ששיקולים של חופש הביטוי מצדיקים מניעת חסימת אתרי הימורים והכיר רק בהעדר סמכות של המשטרה לדרוש זאת. כמי שטען מטעם איגוד האינטרנט בתיק, ההכרה המאוחרת בכך משמחת.