משרד המשפטים הזדרז לפרסם את דבר הגשתן של עשר הבקשות הראשונות לצווים לחסימת אתרים מכוח חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, שתי בקשות ראשונות הוגשו ב- 21 במרץ ועוד שמונה בקשות נוספות הוגשו אתמול. מיד עם הגשתן שלח דובר משרד המשפטים הודעה מפורטת לעתונאים שאליה צרף את נוסחן המלא של הבקשות.

על פני הדברים, זהו מופת של שקיפות ציבורית. מה הבעיה? שבדיון בכנסת הסביר משרד המשפטים ברחל בתך הקטנה למה פירסום מוקדם כזה יסכל את מטרת הצווים. כך, ב- 19.6.2017 אמרה נציגת המשרד, עו"ד אסנת חיטרון, כי "... אנחנו חוששים ממצב שבו כל התכלית של החוק הזה תסוכל כתוצאה ממפרסום לפני [הגשת הצווים - ח.ר.] ... בגלל שאנחנו יודעים שאפשר מאוד בקלות לעקוף את הצווים האלה, אפשר מאוד בקלות לדעת מראש ולכתוב הודעה לכל ציבור הגולשים שלך, ממחר אני עובר לכתובת אחרת". על אותם דברים בדיוק חזרה בדיון בוועדת החוקה מ- 3.7.2017.

החשש שפירסום מוקדם יסכל את ביצוע הצו היה אחד הסיבות העיקריות לכך שהקריאה לאפשר בחוק לנציגי האירגונים האזרחיים להתייצב לדיון בצו במועד נתינתו, נדחה, והחוק לכאורה מאפשר רק ביטולו של הצו בדיעבד (סעיף 9(א) לחוק אם לדייק: "בית משפט שנתן צו לפי חוק זה רשאי לשנות את תנאי הצו או לבטלו לבקשת ...תאגיד העוסק בהגנה על אינטרס הציבור באינטרנט שיש בהתייצבותו כדי לתרום לניהול הוגן של ההליך").

מה אתה למד מזה? שבישראל כמו בישראל, חששות מבוססים לכאורה נמוגים כשמדובר ביחסי ציבור ופירסום. אז אולי הכנסת צריכה לשקול מחדש את בחירתה שלא להתיר לצדדים שלישיים להתנגד לצווי חסימה עוד בטרם ניתנו אלא רק לבקש את שינויים בדיעבד.