בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, דחה עתירה להורות על ביטולה של הלכת רמי מור [רע"א 4447/07]. במסגרת אותה פסיקה ידועה של ביהמ"ש העליון, נקבע כי לא קיימת בדין מסגרת הולמת למתן צו המחייב ספק אינטרנט לגלות את זהותו של גולש אנונימי וכי אין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית. העתירה הוגשה על רקע מצוקתה של העותרת (פלונית), אשר במשך מספר שנים מופץ באינטרנט סרטון אינטימי שלה, שצולם על-ידי בן-זוגה הקודם והועבר לצד שלישי שזהותו אינה ידועה, ללא הסכמתה. העותרת נקטה בצעדים שונים להסרת הסרטון, שפורסם במספר אתרים, לרבות הליכים משפטיים, אך טענה כי דרכה נחסמת שוב ושוב מגילוי המעוול כלפיה, בשל ההלכה שנקבעה בעניין רמי מור.

בעתירתה, העותרת ביקשה סעדים שיאפשרו לחשוף את פרטיו של אותו גולש אנונימי ובהם: להורות לכנסת "ליצוק תוכן אפקטיבי וכלי אכיפה להגנת זכויות האדם באינטרנט"; וכן, להורות על ביטול הלכת רמי מור. השופטים עמית, זילברטל וסולברג קבעו כי על אף ההבנה למצוקתה של העותרת, אין מנוס מדחיית העתירה על הסף. השופט עמית ציין כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להורות לכנסת לחוקק חוק וכי כמקובל בתפיסה המעוגנת בהפרדת רשויות, ביהמ"ש מתרחק מהתערבות בהליכי חקיקה.

בהמשך דחה ביהמ"ש גם את הסעד השני שנתבקש וקבע כי הנושא צריך להיות מוסדר על-ידי המחוקק. ביהמ"ש ציין כי העותרת פתחה מספר הליכים בבית משפט השלום, אשר חלקם עדיין מתנהלים וכי את טענתה צריכה העותרת להשמיע בהליכים אלה וככל והיא סבורה כי לא זכתה למענה הולם בערכאה הראשונה, עומדת לפניה האפשרות "לטפס" במדרגות הערעור, לפי הוראות הדין. בג"ץ אינו מהווה מסלול עוקף ומקוצר לכך ואין בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, משמש ערכאת ערעור על החלטות אחרות של ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים.

לבסוף, ציין ביהמ"ש כי בצד הפנייה לערכאות, עומדת בפני העותרת האפשרות לפנות לרשויות האכיפה, שכן על פניו המעשים המתוארים בעתירה עולים כדי עבירה פלילית לפי חוק הגנת הפרטיות וכן לפי סעיף 3(א)(5א) לחוק למניעת הטרדה מינית (כפי שתוקן בשנת 2014). כאשר מתבצעת באינטרנט עוולה שהיא גם עבירה, קיימת אפשרות לנפגע להגיש תלונה וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין [בג"ץ 589/17 פלונית נ' הכנסת ואח'].