התביעה הצבאית הגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, שקבע כי הפקת ראיות מטלפונים ניידים של חיילים, רק משום שהסכימו לכך, היא פסולה. לפסק הדין שיינתן עשויה להיות משמעות רוחבית, הן ביחס לחקירות חיילים והן ביחס לחקירות "אזרחיות" של רשויות אכיפת החוק. לאור משמעות עקרונית זו הוגשה בקשת רשות הערעור, בצעד שנחשב חריג. העליון יתבקש להכריע בשתי שאלות עקרוניות: האם רשות חוקרת יכולה לערוך חיפוש במכשיר סלולרי ללא צו שיפוטי ובהסתמך על הסכמתו של הנחקר. במידה והתשובה לכך חיובית, איזה מידע יש למסור לנחקר על-מנת שהסכמתו תיחשב כ"הסכמה מדעת" (מושג החוזר בדברי חקיקה רבים, לרבות חוק הגנת הפרטיות וחוק זכויות החולה). בפסק הדין עליו מתבקש הערעור קבע ביה"ד הצבאי לערעורים כי לא ניתן להפיק במעבדה ראיות מטלפונים של חיילים על בסיס הסכמתם וכי היה על חוקרי מצ"ח לקבל צו חיפוש מביהמ"ש. ביה"ד זיכה את החייל שבעניינו הוגש הערעור, לאחר שזה הורשע במספר עבירות סמים בערכאה הדיונית. מטבע הדברים, חוששת התביעה הצבאית כי החלטת ביה"ד לערעורים עשויה להביא לביטול ההרשעה בתיקים נוספים ולכן בחרה לערער עליה. שאלה נוספת שיהיה צורך לתת עליה את הדעת היא האם יש הבדל בין חיפוש שנערך במעבדת מחשבים לבין חיפוש ידני שנערך במכשיר, ביחס ליסוד הסכמתו של הנחקר. מקור: הארץ (מאת גילי כהן).

law.co.il מעיר כי בשנת 2012 פסק בית המשפט העליון בשאלת חוקיות חיפוש שנעשה על גופו של מי שאינו חשוד אך נתן הסכמתו לכך. העליון קבע אז (פרשת בן-חיים) כי "בהעדר מקור סמכות אחר ובנסיבות המצדיקות זאת, הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש על גופו, בכליו או בביתו עשויה להוות מקור סמכות עצמאי לביצוע החיפוש... אין חולק כי תנאי לכך הוא שאותה הסכמה תהיה הסכמת אמת מודעת ורצונית. כדי להבטיח זאת אין די בבקשת הסכמתו של האדם מושא החיפוש לעריכת החיפוש אלא יש להבהיר לו במפורש כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא ייזקף לחובתו." עוד קבע בית המשפט כי במקרים מסוימים על בית המשפט לפסול ראיה שהושגה בחיפוש לא חוקי.