חוק המחשבים קובע כי חדירה לחומר מחשב היא עבירה פלילית. היום, לראשונה, נדרש בית המשפט העליון לשאלה מהי חדירה כזו והוא משיב – יש לפרש את המונח "חדירה" באופן רחב. אין להגביל את החדירה האסורה רק לפעולה העוקפת הגנות טכנולוגיות ("בית ללא מנעול אינו הפקר – וכך הדין גם במחשב"). כל כניסה למחשב ללא הרשאת בעליו או בלא סמכות חוקית תחשב כחדירה "שלא כדין".

השופטים רובינשטיין, מזוז ומלצר הסכימו אין לתת למונח "חדירה" פרשנות תלויה טכנולוגית. "התפיסה של המחוקק בהסדרת הסוגיה של חדירה שלא כדין לחומר מחשב לא התמקדה בדרכי החדירה אלא בסכנותיה ובמטרותיה". החוק נועד להגן על ערכים חברתיים ואין זה משנה מהו האמצעי הטכני שבו השתמשו לפגוע בערכים כאלה.

עקיפת מכשול טכנולוגי בהחלט עשויה להיות בעלת משמעות לעניין קיומה של הסכמה לשימוש במחשב. התגברות על מכשול טכנולוגי חמורה יותר מחדירה "פשוטה" אבל המסקנה המתבקשת היא החמרת הדין במקרה של התגברות על מכשול כזה, ולא מתן חסינות גורפת כשלא הוצב מכשול טכנולוגי, פסק בית המשפט.

המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, ער בפסיקתו לחשש בדבר תחולת-יתר של העבירה כאשר התהוותה תלויה בהסכמתו או אי-הסכמתו של בעל המחשב. האם אנו עלולים לראות נאשמים שכל חטאם הוא שנכנסו לאתר אינטרנט שתנאי השימוש בו אסרו על כניסה כזו? בית המשפט משיב על כך בשלילה. אמנם הפרשנות המוצעת לחוק כוללת גם מעשים של מה בכך, "ויתכן כי על אלה יימנו שימוש במחשבו של אדם כדי לפרסם בשמו תוכן היתולי סתמי ברשתות חברתיות" - אבל יש להימנע מפרשנות צרה של יסודות העבירה שכן אז היא תקיף מעשים חמורים רבים שלא ייחשבו לעבירה.

"פוטנציאל הנזק העצום הכרוך בעבירות מחשב מחייב אותנו לדבוק בפרשנות המרחיבה ולתור אחר דרכים לצמצום הבעייתיות הכרוכה בה; זאת ניתן לעשות באמצעות שימוש בשכל ישר, לרבות בסייג זוטי דברים", נפסק. חזקה על גורמי מערך התביעה שידעו להבחין בין עיקר לטפל; אם חלילה ייכשלו בכך – ישתמשו בתי המשפט באמת המידה שלהם וישפטו צדק" {רע"פ 8464/14, רע"פ 8617/14 עזרא נ' מדינת ישראל}.