בית המשפט העליון אישרר את ההלכה שקבע בעניין רמי מור, לפיה לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית. בחודש ינואר 2009, הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב לגוגל ישראל, למסור לידיו של הברוקר עידו סמואל, הבעלים והמנכ"ל של חברת ברוקרטוב, מידע ופרטים באשר לזהותם של בעלי כתובות דואר אלקטרוני. סמואל וברוקרטוב הם מפעילי האתר brokertov.net, העוסק בשוק ההון. הנ"ל טענו כי ברשת הוקם אתר מזויף בשם brokertov.com, שתכניו וצורתו מפרים את זכויות הקניין הרוחני שברשותם. המבקשים טענו עוד כי מפעילי האתר המפר מסווים את זהותם. השופטת ד"ר דרורה פלפל החליטה אז להעתר לבקשה והורתה, בפס"ד תקדימי, להסיר את האנונימיות של גולש אינטרנט, במקרה שאינו נוגע ללשון הרע, אלא בגין עוולות אזרחיות מתחום הקנייו הרוחני.

גוגל ישראל ערערה על פסק-הדין ועד שנתברר הערעור ניתן פסה"ד ב- רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, בו נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט. השופט א' ריבלין ציין כי במקרה הנוכחי, בניגוד לפס"ד מור, לא הזכות לשם טוב היא שנפגעה, כי אם קניינם הרוחני של סמואל וברוקרטוב וכן כי חשיפת זהותו של גולש אנונימי, לצורך הגשת תביעה בגין הפרת סימן מסחר, אינה כרוכה בפגיעה בחופש הביטוי (אף כי בשני המקרים עלולה להיפגע זכותו של הגולש לפרטיות). ריבלין ציין כי הבדלים אלה עשויים להשפיע על האיזון בין השיקולים השונים לעניין חשיפת זהותו של גולש אנונימי וכי מידת ההגנה שראוי להעניק לאנונימיות אינה בהכרח זהה. עם זאת, קבע כי  בהבדלים אלה אין כדי לפתור את שאלת סמכותו של ביהמ"ש ליתן סעד נגד צד שלישי, אשר נגדו אין לנפגע העוולה עילת תביעה ישירה.

ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי די בכך שברוקרטוב וסמואל לא טענו לקיומה של עילה ישירה נגד גוגל ישראל. ביהמ"ש ציין שגוגל ישראל בע"מ אינה בעל הדין המתאים לחשיפת פרטיו של בעל כתובת Gmail: היא אינה מפעילה או מספקת את השירות ואף אינה בעלת האתר. עצם קיומו של קשר בין גוגל ישראל לחברת Google Inc, המפעילה את השירות Gmail, אינו בסיס מספיק לראות בהן כבעלות דין חליפיות. ריבלין ציין כי הקשיים באיתור המעוול האנונימי אינם מתמצים בקשיים משפטיים וכי קיימים קשיים מעשיים-טכנולוגיים באיתורו, עד אשר השאלה המשפטית הופכת אקדמית ממש. לבסוף, ציין ריבלין כי הקשיים הטכנולוגיים מקשים גם על האפשרות לבצע המצאת כתבי בי-דין לכתובת הדוא"ל של מי שבחר לבצע עוולה באמצעות אותו דואר, אפילו ניתן היה לעשות כן במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי וכי הדברים צריכים בחינה לגופם.

השופטים גרוניס והנדל תמכו בקביעותיו של השופט ריבלין. עם זאת, השופט הנדל ביקש לחדד שתיים מהנקודות בפסה"ד וקבע כי לא ברור שנדרש הסדר חקיקתי כדי להגיש תביעה נגד Google Inc. ייתכן שלו Google Inc הייתה מצטרפת לתביעה, כי אז ניתן היה לברר האם מכוח הקשר בין החברה לבין Gmail, מוטלת חובה לחשוף את פרטי בעל הכתובת. תשתית עובדתית כזאת לא הוגשה, היא אינה מצויה בידיעה שיפוטית וייתכן כי די בה כדי לעבור את המשוכה הדיונית. לדבריו, מוקדם מדי לשלול, לפי הדין הישראלי, את אפשרות התביעה כאמור, מבלי שהמארג העובדתי יוצג בפני ביהמ"ש.

לעניין אפשרות ביצוע מסירה לכתובת הדוא"ל, למי שביצע עוולה באמצעות הכתובת, ציין השופט הנדל כי הנטייה היא שתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות המצאה כזו בגדר תחליף המצאה. המצאה באמצעות מערכת דוא"ל אינה זרה לתקנות, זאת בכפוף לכך שהנמען מסר את כתובתו לצורך כך. נדמה כי במקרה המתאים, ביהמ"ש רשאי לקבוע מסירה לדוא"ל כתחליף המצאה {ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' ברוקרטוב ואח'}.