ביהמ"ש השלום בת"א דחה את בקשת מכון התקנים הישראלי ושישה מעובדיו לחשוף את כתובת ה-IP של גולש אינטרנט אנונימי, שפרסם טוקבק לכתבה שפורסמה באתר Ynet ועסקה בעובדי המכון. התגובית באה בעקבות כתבה ולפיה מצאה ביקורת של משרד האוצר חריגות שכר חמורות במכון התקנים. המבקשים טענו כי יש בפרסום משום לשון הרע אודותם. ידיעות אינטרנט, מפעילת האתר, הסירה את התגובית מיד עם פניית המבקשים. השופטת חדוה וינבאום וולצקי ציינה כי מהות הבקשה במתח שבין הזכות לחופש הביטוי, לבין זכות האדם לשמו הטוב. ביהמ"ש סקר את הפסיקה המחוזית שניתנה בסוגיה זו, בה ניתן למצוא שלוש גישות. האחת, היא זו המקדשת את שמו הטוב של האדם ומתירה חשיפת פרטי גולשים ברוחב לב. השנייה, שרואה ליתן לחופש הביטוי מעמד עליון ולהגבילו רק במקרי קיצון, כאשר עשויה לקום אחריות פלילית ואינטרס ציבורי דורש את החשיפה. השלישית, גישת ביניים, בה ככל שהאמירה נוגעת יותר לצנעת חייו של הנפגע יטה ביהמ"ש לחשוף את הפרטים וככל שהאמירה נוגעת לתחום הפוליטי, יטה ביהמ"ש שלא לחשוף. בטווח עומדות אמירות הנוגעות לעניינים מסחריים-עסקיים.

ביהמ"ש קבע כי יש למצוא את שביל הזהב בין שתי גישות הקיצון ולעשות שימוש במבחן המידתיות - מה הנזק העשוי להיגרם למושא הפרסום לעומת התועלת הציבורית שעשויה לצמוח מהפרסום. נקבע כי יש ליתן משקל רב ליכולת לחשוף שחיתויות בגופים גדולים, רק מקום שפרטי החושף יישארו חסויים. חשיפת שחיתויות הינה בעלת ערך ציבורי ומכאן שראויה להגנה רבה. נקבע כי במקרה דנן מדובר בפרסום בודד ולזמן קצר ומכאן שאין נזק מתמשך. אף מדובר בתגובית שבאה לאחר פרסום העוסק בהתנהלות המכון ועובדיו, מכאן שפרסום בעניין כבר נעשה. יש להביא בחשבון כי מדובר במוסד בעל מעמד בציבור ועל כן יש עניין לציבור לדעת את הנעשה בו. השופטת וולצקי קבעה כי זהו מסוג המקרים שאם תותר חשיפת הגולשים, לא נמצא אותם עוד במקומותינו, שכן אם אדם יידע שזהותו תיחשף, הוא יימנע מחשיפת הפרטים מחשש שיבולע לו בעקבות כך. לפיכך, דחה ביהמ"ש את הבקשה {ת"א 22992-09-09 מכון התקנים הישראלי ואח' נ' פלוני אלמוני ואח'}.