בית משפט השלום בירושלים (השופט עודד שחם) הורה לגוגל למסור לתובע פרטי חשבון בשירות Gmail, הנחזה להיות כתובת דואל של מקומון, כדי שיוכל לתבוע אותו על הוצאת דיבה. "נקודת המוצא... מצויה בעיקרון הגילוי", פסק בית-המשפט. "על מנת לסטות מעיקרון זה, יש להצביע על חסיון המוכר בדין. לא הוצבע על חסיון כזה", והשופט שחם סירב ליצור חיסיון חדש יציר פסיקה. בין השאר מצא שהטענה בדבר האפקט המצנן שיהיה לחשיפת זיהוי על חופש הביטוי באינטרנט, "אינה משכנעת... לא הוצבע בהקשר זה על מאפיין המצדיק מתן שיקול יתר לשיקול זה דווקא ביחס למדיום של רשת האינטרנט" (law.co.il נאנק: האמנם יש להסביר מחדש ענין זה שכבר נטחן בפסיקה עד דק, לרבות בפסיקה ישראלית? ראו נא, לדוגמה, את סבו נ' ידיעות אינטרנט, מור נ' ידיעות אינטרנט וכמובן פלונית נ' בזק בינלאומי). ועוד - בית המשפט נשען על המבחן הבא כדי להורות על חשיפת פרטי הגולשים: "אפשרות ממשית כי הפירסום מגבש עוולה (המדקדקים בניסוח ימצאו שהגישה הליברלית ביותר עד כה - זו של השופטת פלפל בענין מזמור הפקות, לדוגמה - קבעה כי נדרש "שימוש המהווה לכאורה על פניו עוולה בנזיקין"). בית המשפט קבע כי לא זו בלבד שאין בדין חסיון על זהותו של בעל עיתון, אלא שההפך הוא נכון: פקודת העתונות מחייבת אותו לפרסם את פרטיו. בהתחשב בכך ובעובדה שמדיניות השימוש והפרטיות של גוגל קובעת כי היא רשאית למסור פרטים במענה לצו שיפוטי, נפסק שאין במסירת המידע המבוקש משום פגיעה בפרטיות. סוף דבר, השופט שחם הורה לגוגל למסור לתובע את המידע המבוקש. זו פעם שניה שנפסק צו כזה בישראל נגד גוגל, לאחר התקדים בנושא ברוקרטוב {בש"א 2403/09 אייל אריאל נ' Google}.