בהחלטה מעניינת שנידונה לאחרונה בבית המשפט השלום בתל-אביב, הוכרעה בקשת המדינה להגיש תדפיס מאתר אינטרנט כראיה לתוכנו, בכל הנוגע להשתייכותו של מנוח לארגון החמאס. הבקשה הוגשה במסגרת תביעת נזיקין שהגיש עיזבון המנוח טאהר מוחמד זייד, כאשר המדינה ביקשה להתבסס על חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), הפוטר את המדינה מאחריות כלפי מי שניזוק בעת שפעל בשליחותו או מטעמו של חבר או פעיל בארגון מחבלים. המדינה צרפה לבקשתה תעודת עובד ציבור מטעם עובדת משרד הביטחון, לפיה איתרה באתר האינטרנט של החמאס הודעה בה נאמר כי המנוח היה חבר בתנועה. השופט יחזקאל הראל קבע כי תרגום מידע שהופיע כביכול באתר האינטרנט של החמאס אינו בבחינת "דבר שנרשם במסמך רשמי" ומכאן שאין לראות בתעודה זו תעודת עובד ציבור כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הראיות. לפי ביהמ"ש, מאחר ותנאי לקבילותה של התעודה הוא כי ביהמ"ש אינו רואה חשש לעיוות דין בקבלתה כראיה ומשהגיע ביהמ"ש למסקנה כי אין מדובר בתעודת עובד ציבור, אין להתיר הגשתה כראיה.

באשר להגשת התדפיס עצמו ותרגומו, קבע הראל כי הגשת ראיה מהעולם הווירטואלי כפופה, ככל ראיה, לדיני הראיות. על-מנת שהתדפיס יהווה רשומה מוסדית עליו לעמוד בתנאים הקבועים בסעיפים 35-36 לפקודת הראיות. במקרה זה, מדובר בהודעה שהתפרסמה באתר אינטרנט כלשהו שלטענת המדינה הינו אתר האינטרנט של תנועת החמאס. מאחר ואין מדובר ברישום שנערך במהלך פעילותו הרגילה של מוסד ומשאין מדובר באיסוף נתונים ודרך עריכת רשומה שיש בהם להעיד על אמיתות תוכן הרישום, קבע ביהמ"ש כי ההודעה אינה בבחינת רשומה מוסדית. נקבע כי מאחר והתדפיס המופיע באתר האינטרנט הינו בבחינת עדות שמיעה, הדרך להגשתו הינה באמצעות עד היכול לאשר את תוכנו ולהיחקר עליו בחקירה נגדית, כלומר: מפרסם ההודעה או עורך האתר {א 45464/04 עיזבון המנוח טאהר מוחמד זייד ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל}.