בית-המשפט לתביעות קטנות בהרצליה דחה את תביעתו של ש. בר-זיו, לפיצוי בגין הודעות דואר זבל שנשלחו אליו לכאורה על-ידי המרכז הישראלי לניהול. בר-זיו טען כי המי"ל שיגרה אליו דואר אלקטרוני פרסומי, על-אף שדרש ממנה מספר פעמים כי תחדל מכך. מנגד, טענה המי"ל כי התובע ביקש ממנה כי תחדל ממשלוח "דואר זבל" לכתובת מסוימת וכי אכן הפסיקה לשלוח הודעות לכתובת זו. לטענת המי"ל, לא היה עליה לדעת כי יתר הכתובות נשוא התביעה שייכות אף הן לבר-זיו וכי מרגע שהודיע לה על יתר הכתובות, חדלה מהמשלוח. השופט צבי דותן קבע כי מנספחי התביעה עולה כי בר-זיו קיבל שורה ארוכה של הודעות דואר אלקטרוני. לדברי השופט, נציג הנתבעת הראה כי כמעט כל התכתובות לא נשלחו על-ידי המי"ל, אלא על-ידי מאגרי מידע אחרים המספקים לה שירותים. כיוון שהתביעה מבוססת כל כולה על הטענה שהמי"ל היא ששגרה את ההודעות ולאחר שהוכח כי רוב ההודעות לא נשלחו על-ידה, הרי שדין התביעה להידחות. ביהמ"ש קבע כי המי"ל אינה אחראית, בהתאם למצב החוקי בטרם התיקון לחוק התקשורת, לאותם מאגרי מידע אחרים, שאליהם התובע היה אמור לפנות על-מנת שיחדלו מהמשלוח {ת"ק 13754-11-08 שמואל בר-זיו נ' המי"ל בע"מ}.

יצויין עוד כי אין זו התביעה הראשונה שמגיש בר-זיו בדבר משלוח דואר זבל. בשנת 2007 פסק לו בית המשפט לתביעות קטנות בפ"ת פיצוי בסך 3,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח. באותו עניין, תוך שהוא סוקר את המצב המשפטי הקיים בישראל בנושא דואז, קבע השופט (בדימוס) גבריאל שטרסמן כי משלוח דואז אינו עבירה על-פי הדין בישראל, אך קבע כי הוא עשוי להיות עוולה לפי פקודת הנזיקין, חוק הגנת הפרטיות, חוק המחשבים או חוק החוזים. נקבע כי מעשי הנתבעת באותו מקרה מהווים רשלנות הואיל ולא הסירה את כתובתו של התובע מרשימת התפוצה. השופט סבר כי השולחת הפרה חוזה בעל-פה עם התובע, מאחר והתחייבה להסיר את כתובתו, אך לא עשתה כן {תק (פ"ת) 2115/07 בר-זיו נ' פלד}.