גוגל הגיעה להסדר דיוני שלפיו תמסור כתובת האינטרנט של בלוגר לידי התובעים, באמצעות בית המשפט (בש"א 4470/07 חיים ברלומנפלד ואח' נ' Google Inc). היא זכתה לביקורת נוקבת על כך בטענה שמסרה את הפרטים בלי מאמץ להגן על הגולש. לשנוא את גוגל זה בון טון לאחרונה. אבל האם זכתה לביקורת בצדק?

עצם העובדה שגוגל הגיעה להסכמה עם התובעים למסור לידם את כתובות האינטרנט של המשמיצים, כשלעצמה אינה פסולה. טועים מי שחושבים שעל ספק שירותי האינטרנט להיאבק בכל מחיר על פרטיותו של מעוול. כל מה שהספק צריך לעשות זה לוודא שזהותם של משתמשיו לא תחשף בלי הליך נאות. כך ותו לא.

האם גוגל דאגה בהסדר הפשרה שלה להליך נאות? לפי ההחלטה, כתובת האינטרנט של המשמיץ תימסר לבית המשפט ולא במישרין לתובעים. התנאי היחיד למסירת ה- IP הינו שהצדדים ימסרו לכותב האנונימי, באמצעות הבלוג שבו פרסום את דבריו המשמיצים, הודעה משותפת המודיעה לו על הדיון ומזמינה אותו לחשוף את זהותו או להתייצב לדיון או להתנגד לחשיפה. לאחר שהכותב לא התייצב לדיון למרות ההזמנה בדק בית המשפט את הפרסום המשמיץ ומצא שלכאורה הוא עולה כדי עבירה פלילית. משכך הורה למסור את הכתובת לתובעים.

כשבוחנים את הסדר הפשרה מול הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לחשיפת פרטי גולשים, נראה לכאורה שגוגל עמדה בדרישות המקדימות לחשיפת הפרטים: על התובע להראות כי מיצה את האפשרויות לחשיפת הנתבע האנונימי, ולו באופן וולנטרי, באמצעות קריאה באתר שבו פורסם הביטוי המשמיץ; על התובע לעשות כל שביכולתו ליידע את המפרסם על כוונתו לחשוף את זהותו על מנת לאפשר לו להתנגד לבקשת הגילוי. לשם כך, על התובע לפרסם את בקשתו באותו אתר שבו נעשה הפרסום הפוגע וליידע את הנתבע האלמוני, כי הוא רשאי לפנות לבית המשפט במעמד צד אחד, מבלי לחשוף את זהותו, כדי להתנגד לבקשה. חשיפת זהותו של המפרסם תיעשה בשלבים. בשלב הראשון, יימסרו הפרטים לעיני בית המשפט בלבד. בית המשפט ימציא העתק התביעה והבקשה לנתבע שפרטיו נמסרו על ידי ספק הגישה בצירוף החלטה כי הוא רשאי בשלב זה להתנגד לחשיפת זהותו, במסגרת בקשה שבה יפרט את טעמי ההתנגדות. בית המשפט יהיה רשאי לעיין בבקשת ההתנגדות במעמד צד אחד, ואף לקיים דיון במעמד צד אחד.

בנוסף, נראה גם שבית המשפט שקל מקצת מהשיקולים הנכונים כשהורה למסור את כתובת האינטרנט לתובעים: בעיקר בחן את חומרת הפירסום ורק לאחר שמצא שהפירסום חמור דיו כדי להיחשב לכאורה עבירה פלילית, החליט להסגיר את הכתובת לידי התובעים.

ועם כל זה, קשה לקרוא את ההחלטה הקצרה ולא לתמוה: לפני כשבועיים קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב בנסיבות מאד דומות שאין למסור את פרטי הגולש לתובע (ה"פ 541/07 עו"ד יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט). כמו כאן גם אז דובר בתובע שהוא איש ציבור; כמו כאן גם אז פורסמו נגדו דברים חריפים, אלא שבענין סבו הם פורסמו ב'טוקבקים' ובענין שכאן ב'בלוג'. איך הגיע בית המשפט המחוזי שם להכרעה שאין למסור את פרטי הגולש ואילו כאן הגיע למסקנה הפוכה? קשה להבין למקרא ההחלטה. בפרט, אין בהחלטה הסבר מדוע בחר בית המשפט לחרוג מהכלל שנקבע כי בית המשפט לא יטה לחשוף זהותו של מי שהתבטא אנונימית בתחום הפוליטי-ציבורי, גם אם מדובר בהתבטאויות קשות ופוגעות.

מסקנה? גוגל דאגה להליך נאות כשהסכימה למסור את כתובת האינטרנט לידי בית המשפט. מי שלא ברור אם עשה את מלאכתו ביסודיות הדרושה כאן, זהו דווקא בית המשפט שהורה להעביר את הכתובת מידיו לידי התובעים.