חברת ויקטור צ'נדלר ומנהלה, מייקל קרלטון, היו מודעים לאיסור הקיים בחוק הישראלי על אירגון ועריכת הימורים. למרות זאת, בשל תאוות בצע, ובידיעה שקהל המהמרים מישראל יניב לחברה רווחים, לא עשו דבר כדי למנוע את גישת המהמרים מישראל לאתר ההימורים של ויקטור צ'נדלר. כך קבעה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נגה אהד, בהחליטה לדחות את הערר שהגיש קרלטון על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון בענין שחרורו בערובה.

לדברי אהד, "הסתתרות מאחורי המעטה כי החברה פועלת בחו"ל ושרתיה אינם במדינה, אינה פוטרת העורר והחברה בראשה הוא עומד מהדין הפלילי הנהוג בישראל, ביחס לעבירות ההימורים". השופטת סיווגה הפעלת אתר הימורים זר כ"עבירת פנים" לפי הדין הישראלי, שמקצתה נעשית בתחומי המדינה (איתור קהל היעד, שידולו ושכנועו להמר). היא ייחסה חשיבות מכרעת לעובדה שאתר ההימורים של ויקטור צ'נדלר נוהל בשפה העברית, עובדה המעידה כי כוון לאזרחי המדינה. עבירה שבוצעה במרחב האינטרנטי, קבעה, קצה אחד שלה בגיברלטר (שם פועלת החברה כדין) וקצה שני שלה בישראל (כאן אסור לארגן ולערוך הימורים). משכך ניתנת העבירה לאכיפה בישראל {בש 90861/07 קרלטון נ' היחידה הארצית לחקירות הונאה}.