התאבדותה של הבלוגרית רפונזל עוררה סערה בשלולית התוכן העצמאי בעברית, אבל שפע הפרסומים בנושא דועך. המתים מתים והחיים נמשכים. רק מעט פרסומים - בעיקר אלה של אורי קציר בבלוג אפלטון - הציעו תובנות חדשות, או ניסו לשאול את השאלות הנכונות. גם כך לא כל השאלות הטעונות תשובה, אמנם נשאלו. לא כל שכן ניתנו תשובות המניחות את הדעת: את המאורעות צריך לארוז ולפנות מקום לחדשים. התשובות שניתנו עכשיו הן חפוזות. בעוד חודש-חודשיים איש לא יתפנה להציע תשובות מעמיקות. מה נשאר? אולי רק לשאול את השאלות הנכונות.

לא כל השאלות הן משפטיות. אולי אפילו לא החשובות שבהן. בכל זאת, הנה שלוש:

מה, אם בכלל, חובתם של קוראים פאסיביים בבלוגים של רפונזל - קוראים בלבד, להבדיל ממי שהגיבו לכתיבתה והתעמתו איתה - לנוכח סימני האזהרה הגלויים שהלכו ותכפו? משפטית, אין הם חבים בחובת זהירות. ומוסרית? קוראים פאסיביים כמוהם כרומאים שביקרו בקולוסיאום: הגלאדיטורים מוכשרים, אבל אחת דינם למות ועד אז הקהל יריע... מי שעקב אחר כתיבתה של רפונזל בחודשיים האחרונים, כמעט התבקש לראות את הכתובת על הקיר.

בפוסט הלפני-אחרון שלה טענה רפונזל שקיבלה מכתב המאיים לפגוע בגרושה ("דוביבון") ובילדיה הפעוטים שאת שמותיהם ותמונותיהם פירסמה בעבר. בהנחה שמכתבים כאלה התקבלו, גם בהעדר הוכחה על קשר סיבתי בינם לבין ההתאבדות, איום הוא לכאורה עבירה פלילית (סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים"). כיצד יש לנהוג באיומים כאלה? האם הבלוגספירה הישראלית מוכנה להשלים עם המחשבה שיש בקירבה מאיימים?

והשאלה החשובה מבין השלוש - ולדעתי חשובה בפני עצמה - היא זו: רפונזל ניהלה את הבלוג שלה באמצעות צד שלישי (ישראבלוג). היא טענה בו שהפסיכולוג שלה הטריד אותה מינית. לטענתה, היא גם הגישה על כך תלונה במשטרה. הפסיכולוג מכחיש. הוא פנה לישראבלוג ודרש למחוק את הפרסום המשמיץ. הפרסום אמנם נמחק. לקורא את הבלוג שלה נראה כי התהליך שהסתיים בהתאבדותה החל באותה מחיקה. ההתאבדות אינה צריכה כמובן לקבוע את אופי ההסדרים שעניינם מחיקת תכנים מעוולים, אבל היא מצדיקה עיון בהם.

הלכת אבנרי קובעת שאין מונעים מראש פירסום החשוד בלשון הרע אלא מעדיפים ענישה מאוחרת, וזאת בגלל הערך העליון של חופש הדיבור. בפסק-דינו המצוין בענין בורוכוב נ' פורן, כותב השופט רמי אמיר שספק שירותים באינטרנט לא ישא באחריות לתוכן משמיץ שפירסם צד שלישי באמצעות מערכותיו, אלא אם כן הפירסום פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על פניו.

האם הטענה החמורה נגד הפסיכולוג צריכה היתה להמחק לפי אמות-המידה של הלכת אבינרי? כנראה שלא. האם צריכה היתה להמחק על-פי אמות המידה שנקבעו בענין בורוכוב נ' פורן? הנה חולשתה של הפסיקה. גם אם מילותיה נכונות, מי שמיישמים את הוראותיה הם מפעילי אתרים שאינם עורכי-דין, המקבלים לעתים פניות רבות מאד ביום. הם אינם יכולים להחליט מה "פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על פניו". הם אינם יכולים גם לשאת בסיכון שייתבעו. זאת ועוד, הפסיקה אינה עונה על השאלה מה צריך לעשות ספק הפלטפורמה כשהפרסום משמיץ, אבל ייתכן שתעמוד לו הגנה מוצקה מפני תביעת דיבה אם יוכח שטענתו העובדתית נכונה (אמת דיברתי + ענין ציבורי). כמדומה שזה המקרה עם אותו פסיכולוג - המכחיש, אומר שוב, את הטענות נגדו.

הדין האמריקאי פתר סוגיה זו בפשטות. חוק המהוגנות בתקשורת קבע חד וחלק שספק שירותים אינטראקטיביים לא ייחשב כמפרסם של תוכן שמקורו בצד שלישי. בכך הקנה לספקים חסינות גמורה. לעומתו תזכיר חוק מסחר אלקטרוני בישראל, קובע בסעיף 14 שדי בטענת לשון הרע כדי לחייב למחוק את הפרסום - אלא שאם ישיב המפרסם כי הוא נכון להתמודד משפטית עם הטוען לעוולה כנגדו, חייב הספק להחזיר את הפרסום על כנו... במאמר באתר זה מתחתי ביקורת על הסדר זה שבתזכיר. בין השאר טענתי שהוא מתעלם מהפסיקה בענין בורוכוב. פרשת רפונזל מאירה את ההסדר באור רע עוד יותר: הבלוגרית הרי הגישה תלונה במשטרה על הטרדה מינית קודם שנדרש מפעיל ישראבלוג למחוק את הפוסט בעניינו של הפסיכולוג. איזה ערך יש בנסיבות כאלה, שבהן המפרסם חושף מראש את כוונתו להתמודד על נכונות טענותיו, להסדר המוצע בתזכיר? איזה ערך יש למחיקה עראית שאחריה העלאה מחודשת של החומר הפוגעני? כיצד היא מתיישבת עם עקרונות הלכת אבנרי?

תזכיר חוק מסחר אלקטרוני מתעלם אפוא לא רק מלקחי בורוכוב נ' פורן, אלא גם מהלכה של בית המשפט העליון. אין זאת אלא שהלכת אבנרי חיה, אבל היא מתה באינטרנט.

חיים רביה