בהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה לשנת 2006, שהתפרסמה ביום 2.11.2006, מסתתרת גם הצעה לתיקון פקודת הראיות. על-פי ההצעה יושווה בתנאים מסוימים מעמדו של דואר אלקטרוני לזה של דואר רשום. ההצעה מיועדת לאפשר לגופים צבוריים - הממשלה ומשרדיה, רשויות מקומיות ותאגידים שהוקמו לפי חוק ושר המשפטים אישר את תחולת התיקון עליהם - לשגר דואר לאזרחים ממערכי המיחשוב הממשלתיים. ובמילות ההצעה: "משלוח של מסר אלקטרוני בידי גוף ציבורי אל כתובת הדואר האלקטרוני של הנמען, שניתן לגביו אישור משלוח, דינו, לכל דבר וענין, כמשלוח בדואר רשום ובלבד שכתובת הדואר האלקטרוני ניתנה לנמען בידי מי ששר האוצר הסמיכו לכך" (אחת הגירסאות הקודמות אמרה בפשטות "ובלבד שכתובת הדואר האלקטרוני ניתנה לנמען בידי הממשלה", ממש כך) ועוד תנאי אחד והוא שהנמען הסכים להשתמש בכתובת לצורך קבלת מסרים אלקטרוניים מגופים ציבוריים (כלומר, השימוש בטכנולוגיה אינו נכפה על הציבור). כתובת הדואר האלקטרוני של הנמען צריכה להימצא במערכת העונה על כמה דרישות: היא מספקת לשולח אישור החתום בחתימה אלקטרונית מאובטחת על הגעה או אי הגעה של כל מסר שנשלח אל הנמען; היא מאפשרת גישה לתא הדואר האלקטרוני רק באמצעות מנגנון הזדהות מאובטח המשלב חומרה ותוכנה ומתעדת את הגישה לתיבה וכן היא נוקטת באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה אליה ומפני שיבוש בעבודתה העלולים לפגום במהימנות המידע שבה. תנאים אלה הותאמו למידותיה של מערכת "כספת" שמפתח פרוייקט מימשל זמין באוצר. מסר אלקטרוני שנשלח לפי הוראות אלה, יראו אותו כאילו הומצא לנמען בתום שלושה ימים מהמועד הנקוב באישור המשלוח שניתן לגביו, אם לא הוכח היפוכו של דבר (כלומר, ברגע שיש אישור משלוח קמה חזקה של מסירה לנמען ועליו הנטל להוכיח ההפך). למה הממשלה דואגת רק לכך שהיא תוכל להמציא מיילים מסוג זה? כך מסבירה הצעת החוק - "מוצע להכיר במנגנון האלקטרוני רק ביחס לגופים ציבוריים אשר לגביהם ניתן להבטיח שימוש במערכת מהימנה, מאובטחת ומפוקחת, מתוך מגמה להרחיב בהמשך את השימוש האמור ולהחיל אותו על כלל הציבור".