מעמד הזכות לפרטיות

הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ככזו היא בעלת מעמד חוקתי על-חוקי.  חוק היסוד קובע, בין השאר, כי כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו וכי אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו. בית המשפט העליון עמד לא אחת על מרכזיותה של הזכות לפרטיות במערך זכויות האדם והאזרח בישראל ועל כך כי זכות זו היא "מן החשובות שבזכויות". 

עוד קודם שקיבלה הזכות לפרטיות את מעמדה החוקתי, נחקק בשנת 1981 חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הפרטיות" או "החוק"). החוק הסדיר את ההגנה על הזכות לפרטיות בצורה פרטנית ואיזן בינה לבין אינטרסים וזכויות אחרות. עקרון היסוד של החוק קבוע בסעיף 1 בו, לפיו "לא יפגע אדם בפרטיותו של זולתו ללא הסכמתו". 

השלכותיה של פגיעה בפרטיות

פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית שהוראות פקודת הנזיקין חלות עליה,  וכן – אם נעשתה בזדון – עבירה פלילית.

החוק מאפשר למי שפרטיותו נפגעה לתבוע פיצויים עד לסכום של 50,000 ש"ח בלא צורך להוכיח את היקף הנזק הקונקרטי שנגרם לו. אם הוכח שהפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, הסכום מוכפל וניתן להיפרע פיצויים ללא הוכחת נזק עד 100,000 ש"ח. סכומים אלה נקבעו בשנת 2007 ושיעורם מתעדכן מדי חודש כשיעור השינוי במדד המחירים לצרכן.

היקף הזכות לפרטיות

הגדרת הזכות לפרטיות נחשבת "קשה ביותר, ואולי אף בלתי אפשרית", כדברי בית המשפט העליון. מדובר ב"זכות מורכבת, שאת גבולותיה לא קל לקבוע" בלשון בית המשפט. על רקע זה, הוענקו לפרטיות הגדרות שונות בספרות. לפי פרשנות מוקדמת, פרטיות היא זכותו של אדם להיעזב לנפשו ("The right to be left alone"). פרשנות אחרת ראתה בזכות ביטוי להגבלת הגישה של האחר לתחומו של הפרט,  ופרשנות מודרנית תופסת את הפרטיות כביטוי של שליטה של אדם בהיקף זרימת המידע על אודותיו (Flow of Information).  

בשל הקושי להגדיר את הזכות לפרטיות, נמנע המחוקק מהקביעה פרטיות מהי. במקום זאת בחר לפרט 13 מקרים שונים שייחשבו לפגיעה אסורה בפרטיות. מקרים אלה מנויים כרשימה סגורה בסעיפים 2 ו-2א לחוק, ואליהם יצקו ערכאות המשפט את תוכנה המשפטי של הזכות.

הראשון ברשימת המקרים העולים כדי פגיעה בפרטיות עוסק ב"בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". הביטוי "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו" פורש בבג"צ ועקנין כפעילות בילוש או מעקב שעניינם "מעקב חיצוני אחרי תנועותיו של אדם". ל"הטרדה אחרת" שסעיף 2(1) מדבר בה, החוק לא קובע גבולות וגדרות. הלשון העמומה מלמדת על גישת המחוקק שתיתכן פגיעה בפרטיותו של אדם לא רק על דרך "התחקות" ו"בילוש" מובהקים, אלא גם בדרכים אחרות הכרוכות בהצקה מסוגים שונים ובדרגות שונות.

רוב המקרים האחרים המנויים בסעיפים 2 ו-2א לחוק עוסקים באיסוף מידע הנוגע לרשות היחיד של האדם ופרסומו של מידע כזה.