(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשם איתי רגב): שלושה תיקים שהתביעות בהן דומות. עילת התביעה בהן זהה: דרישה לפיצוי ללא הוכחת נזק בשל דבר פרסומת שנשלח לטלפון הנייד של התובעות. התביעות הוגשו כולן בעזרת חברת ספאם אוף. נפסק - בשלושת המקרים "דבר פרסומת" נשלח לטלפון הסלולרי של התובעות, כמשמעות מונח זה בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. לא התובעות הן שפנו לנתבעות בעקבות קבלת דבר הפרסומת, אלא שהתובעות פנו לספאם אוף שהגישה את התביעות. הצדדים אף הפנו לפסק-הדין בעניין פנחס [ת"ק 2809-05-16], שנסיבותיו דומות, לרבות ההתייחסות לאופי פעילותה של חברת ספאם אוף. בפסיקה זו לא מצא ביהמ"ש כי ספאם אוף פעלה בחוסר תום לב. במקרה סבר ביהמ"ש באופן דומה, אך בהסתייגות מסוימת, שכן, העובדה שחברת ספאם אוף היא הרוח החיה והיוזמת העומדת מאחורי התביעה, ואינה רק כלפי עזר העומד לרשות תובעת הזקוקה לסיוע בגיבוש תביעתה ובניסוחה, חוטאת לרוח החוק ולתכלית החקיקתית. על כן, ככל שייקבע שיש לפסוק פיצוי לתובעות, יש לבטא זאת הן בגובה הפיצוי שייפסק והן בהתייחס להוצאות המשפט, ככל שתפסקנה. 

ת"ק 40626-04-16: למספר הטלפון של התובעת הגיע מסרון, בנוסח שאין בו, כשלעצמו, כל אינדיקציה הקושרת אותו דווקא לנתבעת. התובעת לא הגיבה למסרון ולא מילאה את פרטיה במודעה שנפתחה לאחר הלחיצה על הקישור שבהודעה. פעולות אלו בוצעו על-ידי נציג חברת ספאם אוף, שהעיד בדיון. ביהמ"ש שוכנע כי פעולותיה של חברת ספאם אוף לא נעשו באופן ספציפי בקשר למסרון שקיבלה התובעת וכי נעשה שימוש, לצורך הגשת התביעה, בבדיקה גורפת שנערכה על-ידי החברה ושתוצאותיה הועמדו לרשות התובעת. יחד עם זאת אין בכך, כשלעצמו, כדי לשלול את המסקנה האפשרית כי תוצאות הבדיקה אכן מלמדות שהקישור והמודעה נשלחו מטעמה ובשמה של הנתבעת. אין מחלוקת כי "מפרסם" הוא גם מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו (הנתבעת במקרה זה). ואולם, כדי לחייב מפרסם בפיצוי נדרש כי משלוח ההודעה יהיה ביודעין ובניגוד לחוק. במקרה זה ביהמ"ש לא מצא לקבוע כי הנתבעת, הגם שהיא נחשבת מפרסם, שלחה את ההודעה ביודעין. לא הוכח כי הנתבעת שלחה את ההודעה באופן ישיר לתובעת. לכל היותר, נשלחה ההודעה באמצעות אחת מחברות הפרסום שנותנת "לידים" לנתבעת ומקבלת תשלום תמורתם. מאחר והתובעת לא נכנסה לקישור עצמו במודעה, פרטיה לא הגיעו כ"ליד" אל הנתבעת ולכן הנתבעת עצמה לא יכולה לאתר את חברת הפרסום ששלחה את ההודעה, שעה שטענתה היא כי מדובר במשלוח הודעה ללא הרשאתה. הגם שמדובר בהודעה שנשלחה לתובעת באופן שלכאורה מפרסם את עסקיה של הנתבעת, הרי שמאחר ולא ברור מי חברת הפרסום הספציפית ששלחה את ההודעה, לכאורה בשם התובעת, תוך שזו מצהירה כי משלוח כזה נעשה ללא הרשאה, לא מתקיים יסוד ה"ביודעין" הנדרש לצורך חיוב הנתבעת בפיצוי. התביעה נדחתה. תוצאה זו ונימוקיה מתאימים גם לת"ק 43550-04-16 וגם תביעה זו נדחית.

ת"ק 43567-04-16 עוסק בנתבעת אחרת ובאותה תובעת כמו בת"ק 43550-04-16. אף בתביעה זו טענה הנתבעת כי ההודעה לא נשלחה ממנה. במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח את הקשר בין ההודעה לנתבעת. הנתבעת תשלם לתובעת 400 ש"ח.