(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 32045-07-15], שחייב את המשיבה לשלם למבקש פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 7,000 ש"ח (והוצאות בסך 1,200 ש"ח), לאחר שקבע כי הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בתביעתו טען המבקש כי המשיבה שלחה לו 57 הודעות פרסומת ללא הסכמתו ואף שביקש הסרה. בית המשפט קמא פסק למבקש פיצוי בסך 7,000 ש"ח בגין 23 הודעות שנשלחו טרם בקשת ההסרה ואילו בגין 34 ההודעות שנשלחו לאחר בקשת ההסרה לא נפסק פיצוי הואיל וניסיונה הכושל של המשיבה להסיר את פרטי המבקש מקורו ב"טעות שאין להרתיע בגינה". בבקשתו השיג המבקש על גובה הפיצוי. נפסק - דין הבקשה להידחות. נסיבות המקרה אינן מצדיקות סטייה מההלכה לפיה מתן רשות ערעור על פסקי דין של בתי המשפט לתביעות קטנות תינתן רק במקרים חריגים ביותר. המבקשת מבסס על טיעוניו על כך שלכאורה הסכום שנפסק לו הוא בגין משלוח 57 הודעות, אך פסה"ד קבע כי הפיצוי שנפסק הוא עבור 23 הודעות בלבד וכי אין לפסוק פיצוי על 34 ההודעות הנותרות. לכן, טענת המבקש כי השיעור הפיצוי שנפסק הוא 123 ש"ח להודעה היא שגויה מיסודה והפיצוי הוא כ-300 ש"ח להודעה. אין להתערב בקביעה לעניין גובה הפיצוי (כ-300 ש"ח להודעה). ביהמ"ש קמא שקל את מכלול השיקולים הרלבנטיים בהתאם לתכלית החוק ואף אם גובה הפיצוי שנפסק הוא על הצד הנמוך, הרי שבשים לב לכך שהוא אינו חורג באופן ממשי מהשיעורים הנהוגים, לא קיימת הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. אין פגם בקביעתו העובדתית של ביהמ"ש קמא כי מדובר ב-23 הודעות מפרות שבגינן בלבד יש לפסוק פיצוי. ביהמ"ש ציין כי המבקש הציג שני מיילים ובהם בקשה להסרה מרשימת התפוצה, כאשר המיילים נשלחו מכתובת דוא"ל אחרת מזו שאליה נשלחו ההודעות המפרות. נקבע כי המשיבה עשתה פעולה להסרת הכתובת שחשבה שבהן מדובר מרשימת התפוצה, אך מכיוון שזו לא היתה הכתובת אליה נשלחו ההודעות, הרי שהדבר לא מנע את המשך המשלוח. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.