(החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופטת הלית סילש): בקשת הנתבעים 3-5 להורות על פסילתן של תכתובות דוא"ל שצורפו כנספחים לכתבי הטענות של התובעת (המשיבה). עניין התביעה בטענת התובעת, שהעסיקה את הנתבע 1 (לאחר שרכשה חברה שהיתה בבעלותו), לפיה במהלך עבודתו שימוש האחרון כ"סוס טרויאני" בתובעת, תוך שהוא מעביר חלק ניכר מפעילותה העסקית למיזם משותף של הנתבעים 2-3, תוך שימוש בנתבעות 4-5 (המצויות בבעלות הנתבע 3). לתמיכה בטענותיה, צירפה המשיבה לכתבי הטענות העתקי עשרות תכתובות דוא"ל המלמדות, לטענתה, על היקף המעשים. המבקשים טענו נגד קבילותן של הודעות הדוא"ל, שמקורן בתיבת Gmail פרטית, וביקשו להורות על פסילתן, בהתאם לחוק האזנות סתר, חוק המחשבים וחוק הגנת הפרטיות. נפסק - 

• חוק האזנת סתר - אין לראות במעשיה של התובעת משום "האזנת סתר", כמשמעות המונח בחוק האזנת סתר. בבסיס הרעיון של האזנת סתר עמדה במשך שנים ההנחה לפיה מתבצעת ההאזנה, או ההקלטה של השיחה/תשדורת, בו זמנית עם קיום השיחה. תנאי זה אינו מתקיים שעה שלכאורה אין מדובר במקרה בו האזינה התובעת, בזמן אמת, לתשדורת של הנתבעים בנוגע לתכתובת הדוא"ל, אלא באיתור/השגת תכתובת זו בדיעבד, מתוך מחשב התובעת.
• בעקבות התיקון לחוק הועבר כובד המשקל משאלת הסימולטניות לצורך בבחינת התמונה הכוללת: האם ההאזנה התבצעה לאחר סיום "השיחה" או התשדורת, ומהו המועד בו אותרו הנתונים נשוא השיחה. בפסיקה נקבע כי יש לאבחן בין השלב במהלכו עוברת התשדורת, מתקיימת השיחה או נמסרים הנתונים, לבין השלב בו הושלמה העברתם של אלו והם "מאוחסנים" במקום זה או אחר כאשר הנמען כבר עיין בהם. בנוסף, נקבע כי האזנה צריך שתיעשה באמצעות "מכשיר", שאם לא כן אינה בגדר האזנת סתר.
• במקרה זה מדובר באותו מחשב בו עשה הנתבע 1 שימוש לצורך קבלת תכתובת דואר לצרכיו הוא וכאשר קבלת דבר הדואר הסתיימה, דבר הדואר נפתח לכאורה ואוחסן במחשב. אין מדובר ב"יירוט" של תשדורת, או אפילו בעיון בתכתובת כאשר הנתבע 1 טרם עיין בה. לצורך החלת סעיף 13 לחוק האזנת סתר היה על הנתבעים להוכיח כי מדובר ב"האזנה". מקום בו לא ניתן לראות בהוצאת חומר מחשב שהעברתו הושלמה ונקראה כ"האזנה", ודומה כי זה המקרה, אין מקום לראות את התובעת כמי שהפרה את הוראות חוק האזנת סתר.
• חוק המחשבים - הנתבעים 3-5 טענו כי תכתובת הדוא"ל נתפסה על-ידי התובעת בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק המחשבים (חדירה לחומר מחשב שלא כדין). יודגש כי בניגוד לסעיף 13 לחוק האזנת סתר, לא קיימת הוראה מקבילה בחוק המחשבים ביחס לקבילות ראיות שהושגו בדרך של חדירה לחומר מחשב שלא כדין.
• אין מקום להורות על פסילת הראיות מכוח חוק המחשבים אף אם התובעת תוכיח את כל טענותיה העובדתיות. התובעת טענה כי איתור וגילוי המסמכים נעשה לאחר שהנתבע 1 עזב את מקום העבודה ומתוך מחשב שבבעלות התובעת ומצוי בחצריה. גם אם יימצא במסגרת שלב שמיעת הראיות כי היה בהתנהלות התובעת משום "חדירה" לחומר מחשב, אין בכך די. על הנתבעים לבסס הטענה לפיה החדירה אינה כדין.  בהינתן כי אין מדובר במחשב שהיה במועד הרלוונטי בחזקת או בשליטת הנתבע 1, ובמקור לכאורה נרכש על-ידי התובעת, לא ניתן לומר כי מדובר בשימוש שאינו כדין.
• חוק הגנת הפרטיות - פגיעה בפרטיות היא פגיעה ביחיד, לכן אין לנתבעות 4-5 עילה נגד התובעת בגין פגיעה בפרטיות. יש לבחון את עניין הנתבע 3 בלבד. במקרה דנן, להבדיל מנסיבות פס"ד איסקוב, טענה הנתבעת כי נחשפה למידע במסגרת אירוע בודד, באופן מקרי, כאשר ביקשה לבחון את הכשרת המחשב ששימש קודם את הנתבע 1, לשימושו של עובד אחר. התובעת טענה כי מדובר היה במחשב בו הותיר הנתבע 1 את תיבת הדוא"ל שלו פתוחה בשולחן העבודה, על-גבי מחשב המצוי בחצריה.
• לא ניתן לפסול כי פני הדברים הינם כפי שטענה התובעת. ככל שאכן כך יוכח, יש בכך מהותית כדי להשליך על שאלת היות מעשיה של התובעת בגדר פגיעה בפרטיות ועל יכולתה לעשות שימוש במסמכים. ככל שהתובעת נחשפה למידע באופן מקרי, לא ניתן לומר כי המידע הגיע לידיה בדרך של בילוש או התחקות אחרי הנתבע 1. עם זאת, העתקת המסמכים והשימוש בהם יכול ותיכלל תחת הוראות סעיף 2(5) לחוק, שאז יש גם לבחון את קיומה של רשות הנמען או הכותב.
• ככל ותוכיח התובעת את טענותיה העובדתיות, קשה לאבחן את המקרה דנן, בו הותיר הנתבע 1 את דברי הדוא"ל על שולחן העבודה במחשב, לבין מקרה בו היה מותיר את ההודעות מודפסות על שולחנו. להבדיל מעניין איסקוב, שם נקבע כי לא ניתן לראות בעובד שהשליך תכתובת לפח כמי שנתן את הסכמתו לעיין באותה תכתובת, לא ניתן להשוות את כוונותיו של מי שהשליך את דבר הדואר לפח לזה שהותיר אותו חשוף על-גבי ובתוך רכוש של אחר. הנתבעים 3-5 אינם ואף לא היו עובדיה של התובעת ונקודת האיזון בעניינם שונה מלכתחילה. אין לגזור גזירה שווה מפס"ד איסקוב למקרה זה.
• גם מקום בו יוכח כי התובעת השיגה את דברי הדוא"ל תוך פגיעה בפרטיות, וכי לא ניתן לראות בנתבע 1 כמי שנתן רשות לכך, יהיה מקום להוסיף ולבחון האם מתקיימות הגנות החוק. בנוסף, ומעל כל אלו, נותרה שאלת הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט. לצורך הכרעה באלו, יש לבחון ולהכריע בסוגיות עובדתיות, שהמקום להידרש אליהן אינו במסגרת בקשה מקדמית בהליך, אלא לאחר ובכפוף לבחינת כלל הנתונים. מעשית ובשלב זה, אין מקום להורות על סילוק הראיות, תוך חסימת דרכה של התובעת מהוכחת טענותיה, לרבות אלה הנוגעות לחוק הגנת הפרטיות.