(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת רחל ערקובי): תביעת ספאם לפי הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען, בין היתר, כי הנתבעת שלחה אליו דברי פרסומת ללא הסכמתו, לשתי כתובות דוא"ל שבבעלותו (כתובת פרטית וכתובת עסקית). הנתבעים טענו, בין היתר, כי מדובר בתובע סדרתי, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, כי התובע אישר את המשלוח ועוד. נפסק -

דין התביעה להידחות. הנתבעים טענו כי התובע אישר משלוח דוא"ל פרסומי לכתובתו הפרטית, במהלך קמפיין לזכויות האישה. התובע הכחיש כי נרשם אצל הנתבעים. הנתבעים הציגו קובץ בשם "לידים מאושרים לדיוור 2007", הכולל את פרטיו האישיים של התובע ושהנתבעים טענו כי יכלו לקבל רק מהתובע עצמו. התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת ביחס לכיצד יש בידי הנתבעת את כל פרטיו. הסבר הנתבעת כי אין ביכולתה להציג קמפיין שנערך בשנת 2007 מקובל על ביהמ"ש. אין לקבל את טענת התובע כי מאחר שהתיקון לחוק התקשורת היה לאחר המועד בו טענו הנתבעים כי נרשם אצלם, הם היו חייבים לקבל את הסכמתו המחודשת. אם הנתבעת נהגה כדרישת החוק עוד קודם לתיקונו, וקיבלה את הסכמתו המפורשת של התובע, איך בכך כדי לחייבה לקבל את הסכמתו בשנית לאחר תיקון החוק, אלא אם המקבל חוזר בו מההסכמה. אין חולק כי התובע לא הודיע בשום צורה לנתבעת כי חזר בו מהסכמתו. הנתבעת עמדה ברף הדרוש להוכחת טענה במשפט האזרחי, כשהמציאה אסמכתא לרישום שנעשה, הכולל פרטים מזהים של התובע שלכאורה מצויים ברשותו בלבד. מדובר באישור שניתן לפני זמן רב וקודם נכנס התיקון לחוק לתוקפו, כך שהנושא לא היה במודעות הציבור, כשמנגד אין כל ראיה סותרת. המסקנה היא שהנתבעת קיבלה את הסכמת התובע למשלוח דברי דואר לכתובתו הפרטית.

ביחס לכתובתו העסקית של התובע, הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי קיבלו את אישורו של התובע למשלוח דוא"ל פרסומי לכתובת זו. עם זאת, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי אכן מדובר בתיבת דוא"ל אשר הוא בעליה אישית או המשתמש הבלעדי שלה, ולא החברה. כשקיימת חברה שהתובע מאשר כי היא בבעלותו והיא בעלת הדומיין, לכל הפחות היה על התובע להציג אישור מהחברה כי הוא נמען הדוא"ל או המשתמש היחיד בה. מדובר בכתובת בשימושה של חברה, שהתובע אינו עושה כל הפרדה בין החברה לבינו באופן אישי, ומבקש מעין הרמת מסך פנימית בינו לבין החברה מאחר והוא בעליה. אין לקבל את התביעה ביחס לכתובת זו.

למרות המסקנה כי הנתבעים אינם חבים בפיצוי התובע, יש מקום להתייחס לשאלת הפיצוי והתנהלות התובע. אין מחלוקת כי במסגרת ההודעות שקיבל התובע החל משנת 2009, כשש שנים קודם להגשת התביעה, היתה אפשרות הסרה. התובע הודה כי מעולם לא לחץ על כפתור ההסרה. יש לתת את הדעת לעובדה כי התובע, אשר אף לדבריו היה מודע לחוק ולפסיקה ואף פעל בשמו ובשם אחרים על-מנת למגר את התופעה, מודה כי השתהה בכוונת מכוון בהגשת התביעה, על-מנת שיוכל לתבוע סכום גבוה יותר בקבלת הודעות נוספות. האם ניתן לקבל פרשנות של בעל-דין, כי ניתן לשבת בחוסר מעש כ-6 שנים לאחר קבלת ההודעה הראשונה ולהשתהות עם הגשת התביעה על-מנת לקבל הודעות נוספות. לא זו היתה תכלית המחוקק, כשברי כי שיקול תום הלב הוא שיקול שיש להביאו במסגרת השיקולים להפחתת הפיצוי. ביהמ"ש שוכנע כי הנתבעים הפסיקו לדוור וכי אפקט ההרתעה ואכיפת החוק הושג בעניינם. ביהמ"ש אף ציין כי אין מקום להטיל אחריות אישית על הנתבע מכוח הרמת מסך או מכוח חיוב אישי. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 1,500 ש"ח.

עדכון: ביום 4.2.2016 דחה ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת עפרה צ'רניאק) בקשת רשות ערעור על פסק-הדין דלעיל. נפסק - הלכה היא כי ההליך המשפטי בביהמ"ש לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים במיוחד. עניינו של המבקש תחום לנסיבותיו והמבקש לא הראה מדוע יש לסטות בעניינו מההלכה השוררת. המבקשת יישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח [רת"ק 25969-12-15 רז נ' האפרתי ואח'].