(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין): התובע, עו"ד במקצועו, טען כי הנתבעת שלחה אליו 35 הודעות דוא"ל בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת עוסקת בשיווק ומכירת מחשבים. נפסק -

אין מחלוקת כי לתובע נשלחו הודעות דוא"ל פרסומיות וכי ההודעות מהוות "דבר פרסומת", שכן הן כללו מידע פרסומי אודות מוצרים שמשווקת הנתבעת. התובע לא "נלכד" במאגר מידע, אלא פנה מיוזמתו ורכש מוצר מהנתבעת והסכים לקבל הודעות לדוא"ל שלו. בעת ביצוע ההזמנה התובע בחר לרשום את כתובת המייל שברשותו, אף שלא היה חייב לעשות כן. תיבת הסימון המאשרת להוסיף את הנמען לרשימת התפוצה היתה מסומנת מראש והתובע לא טרח להסיר את הסימון. התובע בחר להצטרף לרשימת התפוצה ולקבל מידע פרסומי מהנתבעת. יש לדחות את טענת התובע ביחס לצורך בסימון אקטיבי של תיבת הסימון בהתאם לדירקטיבה האירופית. הדירקטיבה אליה הפנה התובע כלל לא נהוגה בארץ ואינה מחייבת. התובע אינו אדם פשוט מהשורה עם השכלה ממוצעת, אלא עו"ד המתמחה בתביעות ספאם. האם התנהלות התובע תואמת את רוח החוק והאם הוא זכאי לפיצוי בהתאם לעקרונות החוק, הכפוף לעקרון תום-הלב. התובע תרם לכך שתצמח עילת תביעה, או למצער שתצמח לממדים כאלה. התובע תרם בכך שלא דרש כבר מן ההודעות הראשונות אותן קיבל להסירו מרשימת התפוצה. כך גרם שמספר ההודעות יגדל משמעותית ביודעו את ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך. התנהגותו בעניין זה עולה כדי חוסר תום לב.

באשר לתום הלב בהגשת התביעה על רקע היותו של התובע מומחה בדין ספציפי זה, מאזן ההסתברויות נוטה לכך שהתובע ניסה "ללכוד" ולמצוא עילת תביעה יש מאין. הדבר עולה לכדי חוסר תום לב בנסיבות העניין. מטרת המחוקק היתה להגן על אזרח מן השורה, המוצא עצמו חסר אונים מול "מתקפת" ספאם שאינה יודע "מהיכן נחתה עליו" והגוזלת ממנו זמן ומשאבים כלכליים. מטרת החוק לא היתה למצוא עוד אפיקי הכנסה לעו"ד. זכותו של עו"ד, ככל אזרח או תושב, לבחור להגיש את תביעותיו בהליך תביעות קטנות ולא להיזקק להליך אזרחי רגיל. עם זאת, עליו להתאים את עצמו להליך ולטעון בקצרה. אל אף הפצרותיו הרבות של ביהמ"ש, המשיך התובע לטעון שעה ארוכה, תוך שאזרחים באולם שואלים מתי יגיע תורם. בכתבי בי-הדין וטענותיו הארוכות, חייב התובע את הנתבעת ליטול ייצוג משפטי. יש להטיל על התובע הוצאות ריאליות, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח.