(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטים נאור, עמית וברק-ארז): בקשה למתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט. עניין העתירה במסע פרסום שנערך עבור פרויקט התיעוד הביומטרי. ביום 19.2.2014 ניתן בעתירה פס"ד מוסכם, לפיו "בכל פרסום שוטף או עתידי יכלל האמור בסעיף 2(ב) לצו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן), התשע"א-2011". המבקשים (העותרים) טענו כי פרסומים שונים של המשיבים ובכלל זה סרטוני פרסומת בערוץ ה- YouTube של המשיבים 3-4 וכן פרסומים בתקשורת הכתובה ובאינטרנט שפורסמו טרם הוגשה העתירה, לא שונו במאום ממועד מתן פסה"ד. המשיבים טענו כי הסרטונים עודכנו וכי הפרסומים האחרים אינם בגדר "פרסום שוטף או עתידי" ולכן אינם טעונים תיקון. המבקשים סבורים כי כל פרסום הנגיש לציבור באינטרנט הינו בבחינת פרסום שוטף. נפסק - דין הבקשה להידחות. בהליך בזיון יש לנקוט במקרים מיוחדים שבהם הצדדים אינם חלוקים בשאלת פרשנותו של פסה"ד המוסכם ושבהם ההפרה היא ברורה וחד משמעית. זה אינו המצב במקרה זה. אין לקבל את טענת המבקשים כי הפרסומים הם בגדר "פרסום שוטף או עתידי". הפרסומים הכתובים, שהתפרסמו בשלהי 2013, ודאי שאינם בגדר פרסום שוטף. אלו הם פרסומי עבר. הוא הדין בפרסומים הקודמים באינטרנט. העובדה כי ניתן למצוא פרסומים אלה גם היום באינטרנט אין בה כדי להפכם לפרסום שוטף. הדבר דומה לאפשרות למצוא פרסומי עבר בעיתונות הכתובה באמצעות חיפוש בארכיון.