(פסק-דין, שלום ת"א, השופט עזריה אלקלעי): התובע, עו"ד במקצועו, טען כי הנתבעת (חברה שעיסוקה שיווק ופרסום באינטרנט) שלחה אליו 71 דברי פרסומת, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. סכום התביעה המבוקש: 75,000 ש"ח. הנתבעת טענה, בין היתר, כי אין יריבות בינה לבין התובע, שכן תיבות הדוא"ל נשוא התביעה אינן בבעלותו וכן כי התובע חיפש לקבל את ההודעות שנשלחו אליו. בעלי הדין הגישו חוות דעת מומחה מטעמם על-מנת לתמוך בטענותיהם. נפסק -

• לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת לפיה אין יריבות בינה לבין התובע, מאחר ואינו בעל המתחם אליו נשלחו דברי הדואר. החוק אינו דורש כי "הנמען" יהיה בעל המתחם. "נמען" הינו זה שדבר הדואר נשלח אליו, בין אם הינו בעל המתחם ובין אם לאו. מי שקיבל את דבר הדואר הוא "נמען" לפי החוק ולפיכך רשאי לתבוע לפי החוק. במקרה דנן, הוכח כי המתחם tamir.co.il הינו בבעלות חברה שהתובע הוא איש הקשר שלה. כן הוכח כי התובע הוא המשתמש בתיבות הדואר אליהן נשלחו דברי הדואר ובמחשב אליו הגיע הדואר ודי בכך.
• מנהל הנתבעת הודה כי דברי הדואר נשלחו על-ידי הנתבעת ולפיכך אין ערך לחוות הדעת המומחה מטעמה, שניסתה לשכנע את ביהמ"ש כי לא הוכח בוודאות שדברי הדואר נשוא התביעה נשלחו מהנתבעת לתובע. מעיון בתדפיסי הודעות הדואר שצורפו כנספחים לתביעה, עולה בבירור כי מדובר בפרסומת במשמעותה הרגילה והמקובלת, שמטרתה "לעודד רכישת מוצר או שירות". אין ספק כי הנתבעת נכללת בהגדרת המונח "מפרסם".
• הוכח כי התובע מחזיק למעלה מ-100 תיבות דואר המנוהלות תחת שם המתחם tamir.co.il וכי ההודעות נשוא התביעה הגיעו ל-5 מהתיבות הללו. חרף טענת הנתבעת כי התובע יוצר משפך ולוכד דברי דואר שאינם ממוענים אליו, אלא ללקוחות אחרים של הנתבעת שנתנו את הסכמתם למשלוח, לא הוכחה הטענה על-ידי הנתבעת והיא נסתרה בחוות דעת המומחה מטעם התובע.
• טענת הנתבעת הוכחה כמוטעית וכבלתי אפשרית מבחינה טכנית, למעט באמצעות פריצה למחשבים או נקיטת פעולות בלתי חוקיות. כל הודעות הדואר נשוא התביעה שהתקבלו אצל התובע, נשלחו על-ידי הנתבעת או מי מטעמה אל שם המתחם tamir.co.il, בו משתמש התובע.
• טענת הנתבעת כי התובע נרשם בעבר כמי שמבקש לשלוח אליו דואר לא הוכחה. אילו חפצה הנתבעת להוכיח טענה זו, צריכה הייתה להמציא רישומי מחשב המלמדים על כך. חברה שעיסוקה בפרסום באמצעות דואר אלקטרוני צריכה לשמור במחשביה את רשימת שמות הנמענים שביקשו לקבל דברי פרסומת ורשימה נוספת של נמענים שביקשו להסיר את כתובתם.
• דברי הדואר שנשלחו לתובע אינם מהווים "הודעה מותרת". דברי דואר אלו מהווים דבר פרסומת לפי לשונם ואין בהם הצעה לבית עסק להסכים לקבל דברי פרסומת. אף אין מדובר בהודעה ראשונה, אלא בעשרות הודעות ומוטב כי הטענה לא הייתה נטענת.
• תום ליבו של התובע - התובע אינו אדם פשוט מן השורה, עם השכלה ממוצעת, אלא עו"ד, מומחה במחשבים, מנהל אתרי אינטרנט, כלכלן ובקיא בסודות האינטרנט. אין ספק כי החוק נועד להגן גם על מומחים מסוגו של התובע מפני קבלת "דואר זבל".
• מחד, אין ספק כי עצם משלוח הדואר נשוא התביעה מנוגד לחוק. מאידך, הכמות הגדולה של תיבות הדואר שמחזיק התובע ללא הסבר הגיוני מגדיל את כמות "דואר הזבל" המשוגר אליו, כאשר דואר זה מנותב על-ידי התובע לתיבות דואר שהוא עצמו מחליט עליהן. באופן זה תורם התובע להגדלה מלאכותית של כמות דואר הזבל המתקבל אצלו ביחס לכמות שהיה מקבל אילו החזיק בתיבות דואר ספורות, כמקובל אצל אדם מן היישוב.
• התובע לא ביקש בכל שלב שהוא להסיר את שמו מרשימת הנמענים אצל הנתבעת ולא ביקש להפסיק לשלוח אליו הודעות דואר לכתובות השונות. אין ספק כי החוק אינו מטיל חובה על נמען לדרוש את הסרת שמו מרשימת הנמענים, כך שבמקרה רגיל אין לזקוף זאת לחובת הנמען. יחד עם זאת, כפופה התנהלות התובע לחובת תום הלב. התובע נשאל מדוע לא טרח לבקש את הסרתו והשיב כי לא ידע כיצד לעשות זאת. אין צורך להרחיב על חוסר הכנות שבתשובה זו, כאשר היא באה מפיו של מומחה ממדרגה ראשונה ברזי האינטרנט.
• הוכח כי התובע נוהג להגיש תביעות משפטיות רבות בגין משלוח דואר זבל, באופן שיטתי, דבר המלמד כי התובע מבקש להפוך את קבלת "דואר הזבל" במחשביו למקור הכנסה רווחי, כאשר לכך לא נועד החוק.
• התנהגותו של התובע אינה מצדיקה שלילה מוחלטת של פיצוי, דבר שיהווה "פרס" לנתבעת אשר שיגרה דואר זבל בכמות גדולה לכתובת המתחם של התובע, אך היא מצדיקה את הפחתת הפיצוי הסטטוטורי המירבי הקבוע בחוק, באופן ניכר, כדי לא לעודד את התובע לצבור דואר זבל ולהפוך את הגשת התביעות בעניין זה למקור הכנסה משתלם ורווחי. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כולל 10,000 ש"ח.