בית המשפט העליון מתווה את הדרך לזהות תביעות השתקה (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים עמית, סולברג ושטיין, 7.1.2025):
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנוף הגליל-נצרת [רע"א 44278-01-24], שדחתה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בנוף הגליל-נצרת [ת"א 23321-05-21], שדחתה את בקשת המבקש לסילוק התביעה שהגישה נגדו המשיבה, על הסף. בבקשת הסילוק המבקש טען כי התביעה היא שימוש לרעה בהליכי בימ"ש ('תביעת השתקה')וכן כי היא נעדרת עילה. את התביעה הגיש קיבוץ ניר דוד, בין היתר בשל פרסומי לשון הרע נטענים של המבקש ושל אחרים, לרבות עשרות פרסומים בקבוצת פייסבוק שהמבקש מנהל בשם "משחררים את האסי" - העוסקת במאבק ציבורי לכניסה חופשית לחלקי נחל האסי העוברים בשטחי הקיבוץ.
נפסק - השופט סולברג (דעת רוב, יחד עם השופט שטיין): יש לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות. דין הערעור להידחות. יש מקום להעמדת הלכה בנוגע לדרכי זיהוין של תביעות השתקה, ולמענה השיפוטי הראוי להן. תביעות השתקה, בתמצית, הן דפוס פעולה במסגרתו גורמים בעלי כוח וממון משתמשים בתביעות משפטיות לשם השתקת שיח ציבורי וביקורת המופנים כלפיהם. יש בכך סכנה לפגיעה של ממש בחופש הביטוי ובשיח הפתוח שנמנה על יסודותיה החשובים ביותר של המדינה הדמוקרטית. לתביעות השתקה מספר מאפיינים: פערי כוחות בין בעלי הדין; עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית; תביעת פיצוי מופרז ונטול בסיס; ברירת נתבעים בעייתית ונטולת הצדקה; תביעה המוגשת על אמירות שהושמעו בויכוח ושיח בנושא שעשוי לעורר עניין ציבורי; ומכלול התנהגות התובע. אין מדובר בתנאים מצטברים וככל שיימצא כי תביעה 'נגועה' ביותר מאפיינים, תגבר הנטיה לסווגה כתביעת השתקה, ולהפך.
ישראל לא חוקקה חוק להתמודד עם תביעות השתקה. מחוקק המשנה עיגן בתקנות החדשות, בשפה ברורה, 'נוגדן' רב-עוצמה, המכוון למהלכים דיוניים מהסוג שאליו משתייכות תביעות ההשתקה – האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. תביעות השתקה הן מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליך משפטי, שכן יעודן הוא השגת תכליות הזרות וחיצוניות להליך זה. שתי תגובות שיפוטיות נזכרות בתקנות שיכולות להתאים באופן אפשרי למקרים של תביעות השתקה: סילוק על הסף והטלת הוצאות משפט הולמות.
סילוק על הסף: מאחר שתביעות השתקה מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט, שימוש שחומרתו רבה, הרי שכאשר תביעה מזוהה ככזו אל לו לשופט להירתע ממחיקתה על הסף, על מנת למנוע את נזקיה ופגיעותיה, כמו גם את האפקט המצנן שעשוי להיווצר בעטיה. הגם שיש בכך כדי ליתן מענה מסוים לקושי שמעוררות תביעות ההשתקה, מדובר במענה חלקי בלבד, ולא ניתן להסתפק בו. הטלת הוצאות: לא אחת יתעוררו מקרי ביניים, שבהם יקשה להכריע כבר בפתח ההליך כי מדובר בתביעת השתקה, הראויה לסילוק. מטעם זה, לא יהא מנוס מהתקדמות בבירור התביעה, על כלל המשתמע מכך. תחת הדין הנוהג כיום, מצב זה הוא מסוכן מאוד לנתבע, אך בהחלט לא לתובע. יש לשנות מצב בעייתי זה, ולקרב את הסיכונים שאליהם חשופים בעלי הדין, כמו גם לספק תגובה שיפוטית הולמת לפסול החמור שבהתנהלות התובע-המשתיק, אף אם לא התאפשר זיהוי הפסול מבעוד מועד. הדרך לעשות כן, היא בחיוב התובע בהוצאות משפט גבוהות, המקיימות קורלציה חזקה עם הסכום שנתבע, ועשויות אף להגיע עד אליו.
במקרה זה מדובר בבקשת רשות לערער שיסודה בהחלטת ביהמ"ש השלום, לפיה אין מקום לסלק על הסף את תביעת הדיבה שהגיש הקיבוץ נגד המבקש, מחמת היותה תביעת השתקה; זאת, מאחר שנמצא כי בנקודת הזמן הנוכחית, לא ניתן לקבוע כי זהו בהכרח טיבה של התביעה. לצורך הכרעה נדרשים עוד כמה בירורים עובדתיים, שניתן יהיה לבצע רק במעלה הדרך. מקרה זה שייך לקבוצת הביניים, שבגדרה טענות ההשתקה אינן נדחות לחלוטין, ורק נמצא כי לא ניתן להכריע לגביהן כבר על סף ההליך. לפיכך, אין הצדקה לחרוג מדרך הכלל, שלפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה המבררת. הערעור נדחה, לצד הבהרה כי אם אכן יבחר הקיבוץ להמשיך בתביעתו, תוך שבסופו של בירור ימצא כי צדק המבקש בטענותיו, וכי עסקינן בתביעת השתקה – יהיה מקום לחייב את הקיבוץ בהוצאות בשיעור גבוה, שעשוי להגיע עד לסך שנתבע על-ידו.
השופט עמית, בדעת מיעוט, סבר כי התביעה אינה מצדיקה דיון נרחב בתופעה של תביעות השתקה, מן הטעם שעל פניו לא מדובר בתביעה כזו, אלא בתביעה לגיטימית של קיבוץ שקצה נפשו בהטרדות ובהשמצות, בפלישות אל שטחו ובחסימת שעריו. לא היה מלכתחילה מקום לתת רשות ערעור וכי התיק הנוכחי לא היה ראוי כלל לשמש אכסניה לדיון מקיף בדיני תביעות השתקה.