תביעת לשון הרע של נהג מונית על שני פוסטים שהופנו כלפיו בפייסבוק (פסק-דין, שלום פ"ת, השופט נחום שטרנליכט, 16.2.2025):
העובדות: התובע (הנתבע שכנגד) שימש כנהג מונית והסיע גם ילדים עם צרכים מיוחדים למוסדות חינוך. הנתבעת (התובעת שכנגד) היא אם לילדה בעלת צרכים מיוחדים. התובע הסיע את בת הנתבעת ממוסד חינוכי לביתה. התפתח דין ודברים בין התובע לנתבעת, שהמתינה לבואה של בתה, על רקע מחלוקת על כך שבת הנתבעת אכלה במהלך הנסיעה. התובע הגיש תביעת לשון הרע בשל שני פוסטים שפרסמה הנתבעת בפייסבוק בעקבות האירוע. הנתבעת הגישה תביעה לפיצוי כספי מהתובע בשל האירוע.
נפסק: התובע ביסס את התביעה על פוסט שפירסמה הנתבעת בעמוד "סטטוסים מצייצים". בפוסט הופיעה גם תמונת חלקה האחורי של המונית, כשניתן להבחין במספר הרישוי שלה ומספרה. הפוסט פורסם גם בעמוד הפייסבוק של עיתונאית, לאחר שעבר עריכה והוסרו ממנו הגידופים. בסיס נוסף לתביעה היא תלונת הנתבעת למנהל תחנת המוניות של התובע, וכן פוסט נוסף, בו ציינה כי פייסבוק הסירה את הפוסט הקודם לאחר שהתובע "התבכיין". הצגת התובע כאדם בלתי מתחשב וחסר רגישות, באופן כה קיצוני, כלפי ילדה בעלת צרכים מיוחדים, עלולה לשים את התובע כמטרה לשנאה ולבוז, ואף לפגוע בפרנסתו. אין מדובר בסתם מקרה של הטחת גידופים באדם אחר במהלך ויכוח קולני. מדובר בפרסום לשון הרע.
יש במקרה עניין ציבורי. עם זאת, על הטוען להגנת אמת הפרסום להוכיח כי העובדות שפירסם היו אמת. הנתבעת לא הביאה ראיה לכך שהתובע "צרח" עליה או על בתה, או כי איים עליה. הנתבעת לא הוכיחה כי בפרסום היה אמת. הנתבעת אינה אחראית לפרסום בעמוד הפייסבוק שהעתיק את הפוסט שלה. הפוסט השני הוא לשון הרע והנתבעת לא הוכיחה כי עומדת לה הגנת אמת בפרסום. אין מדובר בסתם מקרה של הטחת גידופים באדם אחר במהלך ויכוח קולני, הנאמרים בסערת רגשות. מדובר בפרסום בפייסבוק, שלא נעשה במהלך המריבה, אלא לאחר שחלף פרק זמן ניכר. טבעו של פרסום כזה שהוא נעשה לאחר מחשבה ולא כרפלקס מיידי למריבה ובמהלכה. פרסום חוזר זה, שנעשה לאחר חלוף הזמן, גרוע יותר מהפרסום הקודם, ואינו ראוי להגנה. הפניה למנהל תחנת המוניות של התובע חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
התובע טען גם לפגיעה בפרטיות, אך לא הוכיח פגיעה כזו. בתביעה נטען כי ההפרהה באה לידי ביטוי בפרסום "שמו, מספר רכבו, סוג הרכב ופרטי תחנת המוניות". אין פרסום זה של אירוע, שהתרחש ברשות הרבים, כדי לענות על איזו מחלופות סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בקביעת גובה הפיצוי יש לקחת בחשבון את השפלת התובע בשני הפרסומים ואת לשונם הבוטה. יש לקחת בחשבון כי לכל אורך ניהול ההליך הנתבעת לא הביעה חרטה כלשהי על הפרסום, או לפחות על לשונו הבוטה. הנתבעת תפצה את התובע ב-15,000 ש"ח על כל אחד משני הפוסטים (30,000 ש"ח סה"כ). התביעה שכנגד נדחתה. הנתבעת תישא בהוצאות בסך 16,600 ש"ח.