הפרסום בפייסבוק על התובעת הוא הבעת דעה, אך כינויה "נאצית" בזמן הפגנה הוא לשון הרע (פסק-דין, שלום ת"א, השופט רון גולדשטיין, 29.12.2024):
העובדות: התובעת מתגוררת בדרום ת"א ומזוהה כפעילת מחאה. הנתבע היה בעבר רקדן, וכיום עובד באופרה הישראלית וכמורה ליוגה. התביעה הוגשה בטענה כי הנתבע פרסם על התובעת פרסומים העולים כדי לשון הרע. התביעה עוסקת בשני פרסומים נטענים: הראשון, כי הנתבע קרא לתובעת "שפי, נאצית", תוך כדי הצדעה במועל יד, במהלך הפגנה שנערכה על רקע הכוונה לגרש מישראל כמאה ילדים שנולדו בישראל לאמהות עובדות זרות; השני, פוסט בדף הפייסבוק של הנתבע, הכולל קישור לטור דעה שפורסם בעיתון "הארץ", בכותרת "לכרוז המשטרתי קוראים שפי פז". שיתוף הקישור הצמיד לו בדף הפייסבוק תמונה של התובעת לצד השר לביטחון פנים דאז, אמיר אוחנה, שפורסמה יחד עם טור הדעה. הנתבע טען כי מדובר בתביעת השתקה פוליטית ובניסיון ציני להתעשר על חשבונו.
נפסק: יש לקבל את התביעה בחלקה. אשר לפרסום הראשון, יש לדחות את טענת הנתבע כי אין בפרסום משום לשון הרע. במציאות הישראלית השימוש בביטוי "נאצי" ובנגזרותיו לתיאור התנהגות או מעשים של אדם טומן בחובו עוצמה פוגענית יוצאת דופן. התבטאות כזו לרוב לא תחסה תחת הגנת תום הלב, שכן קשה לטעון כי היא אינה חורגת מן הסביר. הדברים שהטיח הנתבע בתובעת, כשקרא לעברה מספר פעמים "שפי, נאצית", תוך הצדעה במועל יד, הם לשון הרע. אין לקבל את הטענה כי מדובר בקללה גרידא שאינה חוצה את הרף העולה כדי לשון הרע. אין לקבל את טענת הנתבע כי לא התקיים יסוד ה"פרסום". הדברים נאמרו בפומבי ולא חלה על הפרסום הגנה כלשהי.
לא כך לגבי הפרסום בפייסבוק. ה"אדם הרגיל" הקורא את הפרסום בפייסבוק, ובפרט את טענת הנתבע, מבין כי מדובר בהבעת דעה מובהקת. לא ניתן לקרוא פרסום זה, בקריאה אובייקטיבית ובפרשנות שאינה מאולצת, כאילו הנתבע ייחל חלילה למותה של התובעת או קרא לפגוע בה. אף לו הייתה מתקבלת הטענה כי יש בפרסום זה משום לשון הרע, קמה לנתבע הגנת תום הלב. דברי הנתבע בפרסום זה נאמרו באופן מסויג והיפותטי, ולא ניתן להתעלם מן ההקשר הרחב שבו נאמרו הדברים, על רקע דיון ציבורי נוקב, שהתובעת נמצאת לעתים במרכזו, בדבר מדיניות ההגירה וטיפול המדינה במבקשי מקלט ומהגרים בלתי חוקיים. חופש הביטוי, גם כאשר הוא נוקב ובוטה, הוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. הוא מאפשר ביקורת על דעות שונות, ובלעדיו לא ניתן לקיים דיון ציבורי אמיתי. אין מקום לקבוע כי יש להטיל על הנתבע אחריות בגין הפרסום השני. הנתבע יפצה את התובעת עבור הפרסום הראשון ב-17,500 ש"ח וכן בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.