יש להבחין בין אובייקט הצילום לבין הצילום עצמו, שבו הושקעו מקוריות ויצירתיות עצמאיים (פסק-דין, שלום ת"א, השופט רון גולדשטיין, 2.9.2024):

העובדות: התובע, צלם המתמחה בתחום האדריכלות, טען כי הנתבע, בעל עסק לקבלנות ועבודות גמר, השתמש ללא רשות ב-37 תמונות של פרויקט בדירה בת"א, והציג אותן ללא קרדיט באתר האינטרנט שלו. התובע טען עוד כי לאחר שפנה לנתבע בדרישה להסרת התמונות ולתשלום פיצוי כספי, פרסם הנתבע על התובע דברי לשון הרע בפייסבוק. הנתבע ביצע את עבודות הבניה בדירה. התובע טען להפרת זכויות היוצרים שלו בצילומים וכי את הרישיון לשימוש בצילומים העניק למזמין בלבד. הנתבע טען, בין היתר, כי השתתף בעלות הצילומים בעת שהוזמנו וכי הוא רשאי להשתמש בהם. 

נפסק: חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מכיר בזכות יוצרים על יצירת צילום. התמונות שצילם התובע עומדות בתנאי היצירתיות והמקוריות. מדובר בצילומי פנים של דירה בת"א, שהנתבע ביצע את עבודות השיפוצים בה, לפי תכנון ועיצוב של המזמין (פוגלמן). הגעת התובע לדירה, במטרה לצלם, היתה לפי הזמנת המזמין במישרין. המזמין רשאי היה להשתמש בתמונות מכוח התקשרותו הישירה עם התובע. מדובר ביצירות שנוצרו לפי הזמנה. לפי סעיף 35(א) לחוק, בהיעדר הסדרה חוזית בין הצדדים, חל הכלל הרגיל שלפיו מוקנית ליוצר הבעלות בזכות היוצרים של היצירה המוזמנת.

בעוד שבמצב הדברים הרגיל, "חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב" (סעיף 37(ג) לחוק), הרי שביצירה מוזמנת ניתן להוכיח קיומו של הסכם בדבר העברת זכות היוצרים, גם במשתמע. הקשיים שמעורר הכלל שנקבע בסעיף 35(א) לחוק באים לידי ביטוי במקרה זה, משום שהתובע והמזמין לא ערכו הסכם בכתב, ולא הוצגה ראיה בכתב בדבר הסכמה, ככל שהייתה, בקשר עם הבעלות בזכות היוצרים. טענות הצדדים מסתמכות על כך שהייתה הסכמה בע"פ בקשר עם זכות השימוש בתמונות. בעוד שהתובע טוען כי התגבשה הסכמה לפיה רק המזמין יהיה רשאי להשתמש בתמונות, הנתבע והמזמין טענו כי התובע ידע והסכים, לאחר שסוכם על כך בע"פ, כי גם הנתבע ישתמש בתמונות. 

מאחר שהפקדת זכויות היוצרים בידי המזמין, מכוח כוונה משתמעת, צריכה להיות החריג ולא הכלל, קבעה הפסיקה כי הנטל להוכיח כוונה שכזו מוטל על המזמין, ולא על היוצר. הנתבע לא הצליח להוכיח כוונה משתמעת שלפיה זכויות היוצרים בתמונות מושא התביעה עברו מהתובע, כיוצר, אל המזמין. במישור העקרוני עשויה להתעורר השאלה האם לא נכון יהיה לצפות מצלמים מקצועיים, דוגמת התובע, היוצרים יצירות על בסיס הזמנה, להבהיר ללקוח ברחל בתך הקטנה את היקף הזכויות המוקנות להם ביצירה מושא ההזמנה. היוצר המקצועי הוא בעיקרון מי שנתפס להיות הגורם הבקיא, המיומן ובעל הניסיון בתחום זכות היוצרים ביצירות שהוא יוצר ולעתים רבות הלקוח, מזמין היצירה, הוא לקוח מזדמן שאינו בקיא ואינו מכיר או מתמצא ברזי תחום הקניין הרוחני. עם זאת במקרה זה לא ניתן לומר כי המזמין הוא לקוח מזדמן ואקראי שאינו מכיר את תחום הקניין הרוחני. 

יש לדחות את הטענה כי הצילומים הם יצירה משותפת של התובע, הנתבע והמזמין, משום שהדירה עוצבה על-ידי המזמין ונבנתה על-ידי הנתבע. יש להבחין היטב בין אובייקט הצילום לבין הצילום עצמו, שבו הושקעו מקוריות ויצירתיות עצמאיים. יש לדחות את הטענה כי התובע העניק רישיון שימוש בצילומים לנתבע ולפיכך יש לקבוע כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובע בצילומים וכן הפר את זכותו המוסרית של התובע, במשך מספר שנים. יש לדחות את טענת הנתבע כי הוא "מפר תמים" לפי סעיף 58 לחוק. יש לראות במכלול הפרסומים כ"מסכת אחת". כל הפרסומים הועלו כמקשה אחת וככל הנראה כחלק מפרסום אחוד ביחס לפרויקט מושא ההליך. ביסוד הפרסום של כל היצירות עומדת החלטה עצמאית אחת. במכלול השיקולים, לרבות שיקולי הרתעה ובהתחשב בכך שחרף דרישות התובע, הנתבע לא הסיר את התמונות מהאתר, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי כולל בסך 28,000 ש"ח (25,000 ש''ח בגין הפרת זכויות היוצרים ו-3,000 ש''ח בגין הפרת הזכות המוסרית). באשר לעילת לשון הרע נפסק כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובע וכי לא עומדות לו הגנות החוק. הנתבע יפצה את התובע בעילה זו בסך של 7,500 ש"ח.