דחיית בקשה למתן סעד זמני שמטרתו להפסיק קמפיין הכפשה לכאורה (החלטה, שלום חיפה, השופטת סיגלית מצא, 11.12.2024):

העובדות: בקשת הנתבעת (התובעת שכנגד) למתן צו זמני המחייב את התובע (הנתבע שכנגד) לחדול מקמפיין הכפשה שטענה כי הוא מנהל נגדה, בפרסומים בפייסבוק ועל גבי רכבו. בתביעתו טען התובע לנזקים שנגרמו לו בשל הפרה נטענת של הסכם בין הצדדים להפניית לקוחות לתובע על-ידי הנתבעת, ובשל פגיעה בשמו הטוב. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, בה טענה כי התובע הוציא את דיבתה רעה. בבקשתה הנתבעת טענה כי התובע עסוק בהכפשתה ובהכפשת עובדיה, וזאת בחשבון פייסבוק שברשותו וכן בשילוט על גבי רכבו.

נפסק: הבקשה נדחתה. מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך, או את ביצועו הראוי של פסק הדין (תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש סעד זמני לשכנע על בסיס ראיות מספיקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה (תקנה 95(ב)). כן על המבקש להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, וכי אין סעד אחר המשיג את תכלית מתן הצו ופגיעתו קלה יותר. בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", לפיו "ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר, כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. על המבקש להצביע גם על כך שבקשתו למתן הצו הוגשה בתום לב. סעד זמני בתביעה לפי חוק איסור לשון יינתן במקרים חריגים בלבד, נוכח חשיבות האינטרס הציבורי בדבר חופש הביטוי. לא יינתן צו מניעה אלא במקרים חריגים, כל עוד לא הוכחה החבות בשל הפרסום. שני חריגים הוכרו בנוגע למתן סעד זמני בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע: היעדר "עניין ציבורי" בפרסום; קיומה של "הגנת סרק" בלבד למפרסם.

הסעד הזמני נועד להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי, כמו גם ביצוע ראוי של פסק הדין, לו תתקבל התביעה. במקרה זה אין קשר בין הפרסומים שמבקשת הנתבעת לאסור, לבין אלה בגינם הוגשה התביעה. מדובר בעשרות פרסומים שפורסמו לאחר הגשת התביעה, שלא התבקש במסגרת התביעה כל סעד בעניינם. הבקשה מתייחסת לעשרות פרסומים, שאינם נושא התביעה שהגישה הנתבעת וממילא לא ניתן לקבוע האם הגנת התובע בעניינם היא הגנת סרק. הנתבעת אף לא פירטה ביחס לכל אחד מהפירסומים את הביטויים הפוגעים. בשים לב לשלב המקדמי של התביעה ולכך שטרם נשמעו ראיות הצדדים, לא ניתן לקבוע ממצאים לעניין משקל טענת ההגנה של התובע. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח מעמדו של חופש הביטוי, מחד גיסא, וכלליות הסעד המבוקש, מאידך גיסא. מומלץ לתובע לשקול האם הוא עומד על המשך הפרסומים נוכח הודעת הנתבעת כי מדובר לגישתה בפרסומים פוגעניים, כוונתה להגיש כתב תביעה בגינם וכמות הפרסומים בהם מדובר. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2,000 ש"ח.