כשאתה בקבוצת הוואטספ של הורי הגן - נהג כהורה, לא כעו"ד (פסק-דין, שלום ת"א, השופט אלישי בן יצחק, 6.10.2024):
העובדות: תביעת לשון הרע שעניינה בהודעת WhatsApp, שנשלחה בקבוצת הורי גן ילדים, בה חברים גם התובעת והנתבע (המשמש גם כמנהל הקבוצה). בהודעה כתב הנתבע "אף הורה פה לא יאיים על הורה אחר", לאחר שהסיר את התובעת מהקבוצה. התובעת טענה כי השימוש במילה ''מאיימת'' עולה כדי הוצאת דיבה, שכן יש בו כדי לייחס לתובעת מעשים פליליים. הנתבע מאידך טען כי מדובר בתביעת סרק, וכי דבריו אינם עולים כדי לשון הרע.
נפסק: פרסום בקבוצת וואטספ, בה חברים הורי ילדי הגן, שנחשפים להודעות הנכתבות בקבוצה, יש בו כדי להיחשב כפרסום לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. בפסיקת העליון נקבע כי יש פעמים בהם על אף העובדה שהדברים יכולים לצרום לאוזן, לגבי מילים שיש בהם כדי לחסות תחת קטגוריה של מילות גנאי שיוטחו כלפי אדם, ולמרות זאת הן לא בהכרח יצמיחו עילת תביעה. בחינת התבטאות בנוגע לשאלה האם היא עולה כדי לשון הרע לא תיעשה על בסיס בידודו של 'דיבור' מסוים מההקשר הכללי שלו. אין לקבל כלל גורף שכל התבטאות שמיוחסת לאדם, ושמופיעה כמעשה פלילי, תיחשב ללשון הרע ללא בחינה מיוחדת. דברי הנתבע אינם נולדים בחלל ריק, אלא מושתתים על מעשה שנעשה, כשהתובעת מחליפה בין כובעה כהורה וכובעה כעו"ד, ושולחת מכתבי התראה להורים אחרים בתוך קבוצת הורי הילדים של הגן.
כשמדובר בקבוצת הורים המחליפה דעות בוואטספ, ומביעה עמדתה ביחס לנכון ולראוי לילדי הגן, בה מתבקש כל אדם להביא את היותו הורה לילד ולא את היותו מומחה או בעל משלח יד בתחום זה או אחר, אין זה ראוי לערבב בין כובע ההורה לכובע איש המקצוע. התובעת הוציאה מכתב התראה להורה אחר שנמנה על אחד מחברי הקבוצה. האם כך צריך הורה לנהוג? דומה שהאדם הסביר ינתק בין השניים, כך שעו"ד בחייו הפרטיים ובהיותו נושא את הכובע של הורה, יתנהג 'כהורה', ולא כעו"ד, וכשמבקש הוא לפנות לאחד ההורים עליו לעשות זאת בצורה ישירה, ללא התוספת של תואר תפקידו וללא מכתב רשמי באמצעותו מבקש עו"ד לקנות יתרון על הורה אחר. הדברים שהנתבע כתב כלפי התובעת אינם עולים כדי לשון הרע, שכן אדם סביר מהשורה לא היה תופס את הדברים כדברי לשון הרע אסורים. אילו היו הדברים עולים כדי לשון הרע, היתה עומדת לנתבע הגנת תום הלב, לפי סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע. הדברים אף עשוים להיכנס להגדרה של זוטי דברים. התביעה נדחתה. התובע תישא בהוצאות בסך 2,000 ש"ח ובשכ"ט בסך 7,000 ש"ח.