שני עסקים ישרים טיפסו על עצים גבוהים והסלימו סכסוך שניתן לפתור לכדי "מלחמת גרילה" (פסק-דין, שלום פ"ת, השופטת ניצה מימון שעשוע, 30.7.2024):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובע 1 הוא בעלים ומנהל של התובעות 2 (חברה לשיווק מוצרים) ו-3 (רשת חנויות דיסקאונט לבית). הנתבעת היא ספק מוצר לניקיון הבית. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת עסקית בנוגע להפצת המוצר. התובעים טענו, בין היתר, לעשרות פרסומים מצד הנתבעת בדף הפייסבוק שלה, שהם לשון הרע ופגיעה בשמם הטובם. הנתבעת טענה, בין היתר, לעוקץ מצד התובע וכי הפרסומים מתארים את עובדות המקרה וחוסים תחת הגנות חוק איסור לשון הרע. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד הנוגעת למחלקות העסקית בין הצדדים.
נפסק: פרסומי הנתבעת בהבלטה בעמוד הפייסבוק שלה, שהחלו בפוסט ארוך ומתלהם ונמשכו כתגובות ארוכות של ה"מחבר" למגיבים רבים משך שבועות, הם לשון הרע מהסוג הקשה ביותר ליושרתו של בעל עסק. הפרסומים המשמיצים מתמקדים בתובע, המוצג הן בתמונתו לצד יד נוטפת דם וכותרת זועקת, והן בשלל כינויים מהמשמיצים ביותר שיש בעברית בתחום חוסר ההגינות. במעגל המשני של המושמצים נמצאות הנתבעת 2-3, המוצגות כזירת ההתרחשות הזדונית והמרמתית. הפרסומים הגיעו לקהל עוקבים בהיקף גדול והנתבעת אף התאמצה לקדם את הפרסום ולשתפו לקהל גדול ככל האפשר, הן באמצעות שליחת הקישור לפוסט לבני משפחה כדי שיפיצו אותו הלאה, והן באמצעות קידום ממומן בפייסבוק.
תוכן הפרסומים הציג עצמו בהבלטה כמיועד לדאוג לאינטרסים של כלל הציבור, ולעסקים קטנים בפרט, והאיץ בקוראים להפיץ הלאה את המידע כדי למנוע מעוד "קרבנות תמימים" ליפול ברשתו של "הנוכל". הנתבעת היתה מודעת היטב לתוכנו המזיק וההרסני של הפרסום, והתרתה בתובע כי אם לא ישלם לה עבור הסחורה, תפרסם את הפוסט, כשהיא מקדימה ושולחת אותו לעיונו כדי שיימלך בו. אין במעשה זה משום "סחיטה באיומים" במובנה הפלילי. לנוכח חומרת הפרסומים, נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת גדול במיוחד, שכן עליה להוכיח את אמת הפרסומים, ולהראות שאין מדובר במחלוקת על פרשנות תניית בלעדיות, אלא בקנוניה וקשר פלילי. הנתבעת כשלה בכך.
מדובר בשני עוסקים ישרים שלמרבה הצער, עקב רשלנות בעת כריתת ההסכם, וחוסר תקשורת כנה ביניהם אחר שהתגלתה אי ההבנה והמחלוקת הפרשנית, טיפסו על עצים גבוהים והסלימו סכסוך שיכול היה להיפתר בדרכי מו"מ, לכדי "מלחמת גרילה". יש לדחות את הטענה כאילו הפרסומים היו בגדר הגנה בתום לב על אינטרס אישי כשר, שכן הצעד הנדרש להגנה על האינטרס העסקי של הנתבעת היה פניה להליך משפטי, במקום להכפיש את התובעים. הנתבעת תפצה את התובעים ב-50,000 ש"ח ותישא בהוצאות בסך 25,000 ש"ח. התביעה שכנגד נדחתה.