אין מקום להטיל אחריות על אתרי דירוג וביקורת (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופטת דר להב, 1.9.2024):
העובדות: האם בעל אתר, הכולל מנגנון דירוג וביקורת על בתי עסק, אחראי לפרסומים באתר העולים כדי לשון הרע? התובעת עוסקת במכירה ושיווק של כרטיסי טיסה לחו"ל. הנתבעת מפעילה את האתר ואת קהילת הפייסבוק "טיסות סודיות". הנתבעת מתווכת בין לקוחות ומוכרים (חברות תעופה וסוכנויות תיירות). באתר הנתבעת קיים דף דירוג של חברות תעופה וסוכנויות נסיעות, המבוסס לכאורה על דירוג גולשים. התובעת הלינה על דירוגים וביקורות מילוליות שעסקו בה וטענה כי הם לשון הרע כלפיה.
נפסק: מאז נחקק חוק איסור לשון הרע חלו שינויים טכנולוגיים וחברתיים רבים, מבלי שהמחוקק התאים אליהם את החוק. כיום יכול כל אדם, כמעט בכל גיל וכמעט ללא חסמים, להתבטא ברשת, בתפוצה רחבה, ישירה ומיידית [עניין שאול - רע"א 1239/19]. על ביהמ"ש למצוא את האיזון הנדרש, תוך שהוא נותן את הדעת לכך שנורמות חברתיות קנו להן אחיזה. על ביהמ"ש למצוא את האיזון העדין בין "חינוך" הציבור והתווית נורמות התנהלות ראויות, ובין הנורמות החברתיות המקובלות, וברשת בפרט, על היתרונות והחסרונות הגלומים בה. אחת מהזכויות שהוכרו בהקשר של השינויים הטכנולוגיים שחלו, היא הזכות לאנונימיות [עניין מור - רע"א 4447/07], שתעמוד ברקע הדיון, בשים לב לכך שהתובעת בחרה במודע אפילו לא לנסות לתבוע את המשתמשים שפרסמו את הדירוג והביקורות.
נקודת המוצא היא כי החוק חל גם על פרסומים באינטרנט. אשר לזהות כותבי הביקורות והמדרגים, מדובר בצדדים שלישיים, שהזהות של חלקם אינה ידועה. הנתבעת אינה בגדר ה"מפרסם". השאלה אם בעלים של אתר אינטרנט או של רשת חברתית אחראי לפרסומי לשון הרע שבוצעו באותה פלטפורמה, טרם זכתה להתייחסותו ביהמ"ש העליון, למעט בפס"ד אחד בו הושארה השאלה בצריך עיון [עניין הכט - רע"א 8562/16]. בתי משפט שונים הגיעו למסקנות שונות ביחס לתחולת סעיף 11 לחוק על אתר או רשת חברתית בהם נעשה פרסום העולה כדי לשון הרע [עניין סודרי - ת"א 37692/03; עניין וינטרוב - ת"א 5844/07; עניין דיסקין - ת"א 51859/06; עניין דור - ת"א 24514-10-09; עניין ליבנה - ע"א 51326-10-15; עניין אבישר - ת"א 7685-10-16; עניין דרורי - ת"א 42815-12-16; עניין גרנות - ת"א 54582-05-18].
קיימים סוגים שונים של אתרים ומפעילי אתרים שבמסגרתם מועלים תכנים הנכתבים על ידי צדדים שלישיים, שעלולים לעלות כדי לשון הרע: פוסטים ותגוביות ברשתות חברתיות (בדף פרטי / עסקי / קבוצה); אתרים בהם מועלות כתבות שונות; תגוביות וטוקבקים בכתבות באתרים; אתרים לדירוג וכתיבת חוות דעת על עסקים; קבוצות ווטסאפ; פורומים, ועוד. קיימת חשיבות רבה לחופש הביטוי ברשת, ויש להיזהר מאפקט מצנן ולצנזורה שעלולה לפגוע בחופש הביטוי, ובסופו של דבר תוביל לפגיעה בזכות הציבור לקבל מידע. מנגד, אתרי דירוג וקבוצות למיניהם עלולים לאפשר לגורמים מסוימים לאחד כוחות ולייצר התקפות מאורגנות, תוך השמצת אדם או עסק. גם המשקל המיוחס לדברים הנאמרים על ידי "עוברי אורח" ברשת, על ידי האדם הסביר, הוא בהתאם. יש להניח שאדם הקורא ביקורת באתר דירוג יתייחס לכך בעירבון מוגבל, שכן אינו מכיר את האדם שכתב את הביקורת ואין לו דרך לדעת אם הדרישות שלו דומות. בשים לב למאפיינים של אתר דירוג, הנסמך על מספר רב של גולשים, חלקם אנונימיים, בעלי מאפיינים שונים ומוטיבציות שונות, ללא המשכיות של השיח, וכשהמדרגים אינם בהכרח שחקנים חוזרים, ללא הדדיות בין המבקר והצופה, הרי שהערך המיוחס לביקורות צריך להיות בהתאם.
בפסיקה ניתן משקל למידת השליטה שיש לבעל האתר על התכנים המועלים בו. ככל שמידת השליטה רבה יותר - כך תגבר הנטייה לקבוע כי האתר הוא "אמצעי תקשורת" וניתן להטיל עליו אחריות. בדיקת תקינות הדוא"ל וסינון ביקורות קיצוניות בלשונן ובאופיין אינה מספיקה לקבוע כי הנתבעת כמוה כ"אמצעי תקשורת" לעניין הביקורות והדירוגים המועלים לאתרה. אין פסול בכך שהנתבעת מסננת מראש תכנים קיצוניים, במטרה להימנע מלכתחילה מפרסומים העולים בבירור כדי לשון הרע, אולם אין במנגנון זה כדי להפוך אותה ל"אמצעי תקשורת". אין זה רצוי, כעניין של מדיניות, שהנתבעת תפעיל סינון של התוכן מעבר לפסילה של אמירות קיצוניות, בוטות וגזעניות, על מנת שזו לא תיהפך ל"צנזור" על ולעורכת של הביקורות הצרכניות המועלות לאתר. הדבר יחתור תחת תכלית אתר הדירוג, שמטרתו לאפשר לגולשים להעלות תכנים כרצונם ביחס לבתי העסק נשוא הדירוג, ויפגע בזכות היסוד לחופש הביטוי.
לנוכח המאפיינים של אתרי דירוג וביקורות, המדיניות המשפטיות הנאותה היא שבאיזון שבין הגנה על חופש הביטוי ובין הגנה על כבוד בית העסק והמוניטין שלו, הכף נוטה יותר לכיוון חופש הביטוי. אין להטיל אחריות על אתרי דירוג מהסוג הנדון. נכון יהיה שאתר מסוג זה יקים מנגנון מסוג "הודעה והסרה", למקרים של לשון הרע בוטה ובולטת במיוחד, בעקבות פנייה של בית העסק המדורג. התובעת לא הרימה את הנטל להראות כי הנתבעת "מכוונת" את הביקורות באתר, מונעת דירוגים גבוהים לסוכנויות שעמן היא אינה מצויה בקשרים עסקיים, או מפברקת דירוגים וביקורות ביחס למתחרותיה. התביעה נדחתה. התובעת חויבה בהוצאות בסך 12,000 ש"ח.