העליון דחה בקשת רשות ערעור של מרצה על הפרסומים בקבוצת הסטודנטים (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יחיאל כשר, 8.10.2024):
העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בי-ם [ע"א 36050-12-22], שדחה את ערעור המבקש על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בי-ם [ת"א 56159-12-19]. ביהמ"ש השלום קיבל חלקית תביעת לשון הרע של המבקש, על פרסום אחד מתוך 3 פרסומים של המשיב וסטודנט נוסף, בקבוצת WhatsApp שמנתה 20 סטודנטים. המבקש שימש כמרצה של המשיב במכללה.
ביהמ"ש השלום קבע כי הפרסום הראשון (של הסטודנט הנוסף: "דודה של מאיר בגבס"), הוא חסר משמעות ולכל היותר סלנג רחוב שאין בו מסר מאיים או מעליב. התביעה נגד הסטודנט הנוסף נדחתה והמבקש חויב בהוצאותיו בסך 1,000 ש"ח. נפסק כי הפרסום השני (שכתב המשיב) - "חחח הוא דוחה בשבוע כי הוא עדיין לא מצא ממי לגנוב מצגות" - אינו לשון הרע, אלא התבטאות בקבוצה קטנה, כשמדובר במשפט שמתחיל בגיחוך, שאינו מצביע על רצינות ביחס להמשך תוכנו. על הפרסום השלישי - "מאיר ביצת חמין" - נפסק כי המשיב יפצה את המבקש ב-2,500 ש"ח ויישא בהוצאות של 2,000 ש"ח, שכן מדובר בדימוי שנועד ללעוג על צבע עורו של המבקש בפני הסטודנטים. ביהמ"ש המחוזי דחה כאמור את ערעור המבקש, וחייב אותו בהוצאות המשיב והסטודנט הנוסף. בקשת רשות הערעור עוסקת בפרסום השני והשלישי בלבד.
נפסק: הבקשה נדחתה. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה, רק בנסיבות חריגות בהן הבקשה מעלה שאלה עקרונית, בעלת השלכות רוחב, החורגת מהעניין הפרטני של הצדדים, או מקום בו דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין. עניין זה אינו נכלל במקרים אלה. שתי השאלות העקרוניות עליהן מבסס המבקש את בקשתו לא נדונו ולא הוכרעו בפסקי הדין של בתי המשפט קמא. אין מדובר בשאלות נורמטיביות כלליות, אלא בבחינת הפרסומים בהם עסקו פסקי הדין. אשר לפרסום השני, כטענת המבקש, העובדה שפרסום נעשה בבדיחות הדעת אינה, כשלעצמה, אפריורית, מוציאה את הפרסום מתחולת חוק איסור לשון הרע. גם פסקי הדין לעיל לא קבעו אחרת. השאלה אם פרסום עולה כדי לשון הרע, בייחוד כשהפרסום נעשה בהקשר הומוריסטי, תלויה באופן יסודי בהקשרו, בנסיבות ובמאפייני הפרסום הפרטניים.
לפיכך, נקבע כי על רקע ההקשר המסוים של הפרסום השני, לרבות השיח המבודח בקבוצת הוואטסאפ, זהות חברי הקבוצה, ההיקף המצומצם של הקבוצה, והיחסים העכורים בין הסטודנטים למבקש (להם היה המבקש שותף פעיל) - הפרסום אינו עולה כדי לשון הרע. אין מדובר בקביעה נורמטיבית בעלת השלכות רוחב. אשר לפרסום השלישי, בתי המשפט קמא לא קבעו בהקשר זה כל קביעה נורמטיבית כללית, אלא קבעו כי בנסיבות הפרסום אין מקום לייחס לו משמעות פוגענית ברף הגבוה, וכי בנסיבות העניין האדם הסביר היה תופס את הפרסום אך ורק כלעג לצורתו החיצונית של המבקש. גם בטענות המבקש לעניין הוצאות המשפט ושכר הטרחה בו חויב אין ממש. אין זה המקרה החריג המצדיק התערבות בשיעור ההוצאות ושכר הטרחה שנקבע.