העמותה אחראית להודעות ולא הוכיחה כי לא שלחה אותן (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת מיטל בן בסט):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת, עמותה רשומה, שלחה לו שבעה מסרונים על קמפיין תרומות, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה, בין היתר, כי לא שלחה את ההודעות וכי היא רק מסייעת לגורמים המבקשים לגייס כספים.

נפסק: דין התביעה להתקבל. התביעה עוסקת בהודעות שמטרתן הוצאת כספים על-ידי תרומה ובמסר המופץ לציבור הרחב שמטרתו בקשת תרומה. לפיכך ההודעות הן "דבר פרסומת". התובע הצהיר כי לא הסכים למשלוח ההודעות ולכן הנטל עבר לנתבעת להראות כי התובע נתן את הסכמתו, או כי מתקיימים התנאים המצטברים בסעיף 30א(ג) לחוק. הנתבעת לא עשתה כן. הלכה היא כי לעמותה אין חסינות וככל שמדובר בדבר פרסומת חלות עליה הוראות סעיף 30א לחוק כמו על יחידים או גופים אחרים [עניין גרוניס - רת"ק 1523-08-20]. הנתבעת כאמור טענה כי נתנה לצדדים שלישיים להשתמש בפלטפורמה שלה, וכי לא שלחה את ההודעות בעצמה. הנתבעת היתה מודעת לכך שדבר פרסומת מפר נשלח באמצעות הפלטפורמה שלה, או לכל הפחות הסכימה לכך בשתיקה. המידע מוחזק כולו בידי הנתבעת, שלא צירפה את ההסכמים עם אותם גורמים נטענים, או כל הוכחה אחרת לכך שלא היא שלחה את ההודעות, או ששליחתן לא נעשתה בידיעתה. הנתבעת גם לא פעלה לשלוח הודעות צד שלישי נגד הגורמים שלשיטתה אחראים למשלוח ההודעות המפרות. הנתבעת היא "מפרסם" לצורך חוק התקשורת. הנתבעת כללה בכל ההודעות קישור להסרה, אולם לא אפשרה לתובע להסיר עצמו בצורה פשוטה וסבירה על ידי מענה להודעה. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם דרישות החוק. הנתבעת תפצה את התובע ב-600 ש"ח עבור כל הודעה וסה"כ 4,200 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך 4,200 ש"ח.