בקשת חברה אמריקאית לכפור בסמכות ביהמ"ש הישראלי, בהליך ייצוגי על פגיעה בפרטיות (החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט אבי סתיו, 20.6.2024):
העובדות: בקשה המשיבה, חברה אמריקאית, לכפור בסמכות ביהמ"ש ולקבוע כי הפורום הישראלי אינו נאות, לפי תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. המשיבה פיתחה אפליקציה לנשים, המשמשת למעקב אחר מחזורי וסת, פוריות, שלבי הריון ועוד, האוספת נתונים אינטימיים על המשתמשות. בבקשת האישור המבקשת טענה, בעקבות הליך שנערך בין המשיבה לבין נציבות הסחר הפדרלית בארה"ב, כי המשיבה שיתפה מידע אישי עם צדדים שלישיים, בניגוד למדיניות הפרטיות שלה. תנאי השימוש באפליקציה כוללים תניה המחילה את דין קליפורניה וכן הם קובעים תקופת התיישנות מקוצרת של שנה.
נפסק: על המבקש לרכוש סמכות שיפוט מחוץ לתחום המדינה לעמוד ב-3 תנאים: להראות כי יש לו עילת תביעה טובה; להראות כי יש לו עילת המצאה לפי תקנה 166 לתקנות; ולשכנע כי ישראל היא פורום נאות לדון בהליך. לא הובאה ראיה כי המשיבה השקיעה משאבים לצורך חדירה לשוק הישראלי. ליישומון אין ממשק בעברית, ולא נטען כי המשיבה הפעילה אמצעים שיווקיים או שירותיים כלשהם בארץ או בעברית. המשיבה היא תאגיד שמלכתחילה פונה לכלל העולם, בלא להתמקד במדינה מסוימת ובלא שיש לשירות זיקה גיאוגרפית כלשהי. בנסיבות אלו, עולה השאלה האם ניתן להתייחס למשיבה כלתאגיד הפועל בישראל לעניין תחולת ההלכות בפסיקה בעניין זה. השאלה אם יש מקום לפסול את תניית ברירת הדין אינה פשוטה, אך אין צורך להכריע בה בשלב הנוכחי.
בתנאי השימוש של המשיבה נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת של שנה. יש לבחון את שאלת ההתיישנות הן תחת ההנחה כי חל על ההליך דין קליפורניה, והן תחת ההנחה כי חל עליו דין ישראל. ההסכמה היא להחיל התיישנות דיונית, על דרך קביעה כי כל תביעה יש להביא בפני ביהמ"ש בתוך שנה, ולא להפקיע את הזכות המהותית עצמה. ממילא, יש לבחון את טענת ההתיישנות לפי דין הפורום הישראלי, לרבות לעניין דרישת הצורה הקבועה בסעיף 19 לחוק ההתיישנות ומכיוון שההסכמה על קיצור תקופת ההתיישנות לא נעשתה במסגרת הסכם נפרד, לא יינתן לה תוקף. לפי הדין הישראלי לא ניתן לגבש מסקנה נחרצת כי התביעה התיישנה באופן השולל את קיומה של "עילת תביעה טובה" ברף הנדרש. בשלב זה לא ניתן לקבוע כי בקשת האישור התיישנה, וישנו סיכוי סביר, לפחות ברמה של "שאלה רצינית", כי ייקבע שלא חלה התיישנות.
מתקיימת חלופת ההמצאה שבסעיף 166(4)(א) לתקנות. ההליך הוא "בקשר לחוזה", שהוא תנאי השימוש של המשיבה, שאישרו המשתמשות והם חוזה שנכרת ביניהן לבין המשיבה. המשיבה טענה כי החלופה בס"ק (א) אינה מתקיימת, שכן מדובר בתנאי שימוש המופנים לכלל המשתמשות בעולם ולא לקהל הישראלי דווקא. העובדה שתנאי השימוש לא הופנו באופן ייחודי לקהל הישראלי אינה שוללת את האפשרות לקבוע כי הוא נעשה או הופר בישראל. השאלה היכן נעשתה ההפרה הנטענת אינה פשוטה, בהתחשב בכך שהעוולה אינה מתבטאת בהצגת המידע בפני הלקוח (שאז ניתן לסבור כי מקום ביצוע העוולה הוא המקום בו נקלט המידע אצל הלקוח), אלא במסירת המידע לצדדים שלישיים. אולם דומה כי ניתן לקבוע שהחוזה נעשה, ולו במקצתו, בישראל, בהתחשב בכך שתנאי השימוש אושרו על ידי חברות הקבוצה בישראל.
ישנן זיקות לכאן ולכאן. מבחינת מקום הצדדים, המבקשת וחברות הקבוצה גרות בארץ, אולם המשיבה נמצאת בארה"ב. אשר למקום ההתרחשות, הרי שהמידע הועבר באופן מקוון וקשה לקבוע מהו המקום המדויק בו הדבר נעשה. נראה כי החברות שאליהן הועבר המידע נמצאות בארה"ב. המידע הוזן ליישומון על ידי חברות הקבוצה כאשר הן היו בארץ. אשר לנגישות לעדויות ולראיות, יש להניח כי מרבית העדים הרלוונטיים נמצאים בארה"ב. אשר לציפיות הסבירות של הצדדים, אין מדובר בתאגיד המפעיל אמצעי שיווק ייחודיים לישראל או מתאים את שירותיו לשוק הישראלי. מדובר בתאגיד הפועל בשוק האפליקציות, שהשירות שהוא מציע הוא גלובאלי מטבעו, ואינו בעל זיקה למיקום הגיאוגרפי של הלקוח. לגבי תאגיד כזה ניתן לומר כי עוצמת השיקול בדבר הציפייה הסבירה של התאגיד כי ייתבע לדין בישראל נמוכה יותר מאשר ביחס לתאגיד הפועל באופן ייעודי בשוק הישראלי. אולם, גם לגבי תאגיד כזה ניתן לומר כי משעה שהוא מספק שירותים המכוונים לכלל העולם, הרי שהאפשרות כי ייתבע במדינות בהן נצרך השירות אינה חורגת מהציפייה הסבירה שלו. המבקשת עמדה בנטל להראות כי יש לה "עילת תביעה טובה" ועילת המצאה, וכי ביהמ"ש הישראלי הוא פורום נאות לדון בהליך. הבקשה נדחתה.